סימיליום - ריפוי מושלם, או אתגר חדש?

לאחר רמדי כזו, המטופל שוכח לחלוטין מה שכאב לו.האם זה באמת טוב?במבט ראשון, זה נראה כמו הפתרון המושלם... אבל יש כאן CATCH.

לאחרונה הגיעה אליי מטופלת עם תלונה עיקרית: כאבים באצבעות הידיים שמהם היא סובלת בשלוש השנים האחרונות. קשה לה להחזיק חפצים ביד יותר מעשר דקות בגלל הכאב. קשה לה לבשל ולנקות, והיא נאלצת לעשות הפסקות כל הזמן, כך שלוקח לה המון זמן לסיים כל משימה. גם לכתוב היא כמעט שלא מסוגלת.

הקשבתי לה, שאלתי שאלות, ונתתי לה רמדי .נפגשנו שוב לאחר חודש. בפגישת המעקב שאלתי אותה מה קורה עם האצבעות. היא הביטה בי בפליאה ולא הבינה למה אני שואלת, שכן לטענתה מעולם לא היו לה בעיות באצבעות. היא שכחה לחלוטין את התלונה העיקרית שלה!וזו לא הייתה סתם בעיה קטנה, כמו חצ’קון על הסנטר. זו הייתה בעיה שהיא סבלה ממנה במשך שלוש שנים, בכל יום ויום!

אז מה קרה כאן? הרמדי שהיא קיבלה פגעה בדיוק בשורש הבעיה. רמדי כזו, שפוגעת ישירות במקור הבעיה, נקראת סימיליום.

האם זה טוב שמטופלת נרפאה כל כך מהר? ברור שכן! אבל האם זה טוב שהיא שכחה לחלוטין את הכאב?

זו כבר שאלה מורכבת יותר.

הכאב והקשיים שאנו חווים הם חלק מניסיון החיים שלנו. הם מאפשרים לנו ללמוד, להתפתח ולהתקדם. אם שכחנו לגמרי את הכאב שהיה לנו, אולי שכחנו גם את הלקחים שלמדנו ממנו. מצד אחד, אם שכחנו – ייתכן שהניסיון חלף על פנינו, ובפעם הבאה נדרוך שוב על אותם המכשולים. מצד שני, אם שכחנו – אולי זה אומר שהלקח נלמד, והמשאבים הפנימיים שלנו פנויים להתמודדות עם אתגרים חדשים?

וכאן עולה שאלה מעניינת: אולי דווקא בגלל הערך של הכאב והניסיון, למצוא רמדי סימיליום שפוגעת בדיוק בשורש הבעיה הוא דבר נדיר כל כך?

זוהי שאלה למחשבה. שאלה פילוסופית.