פחד מדברים חדים

🔪 למה אנחנו פוחדים מדברים חדים?

לא רק מזריקות. 

מחטים, סכינים, מילים חדות... 

ולפעמים — אפילו קרן שמש נראית חדה מדי. 

מה בעצם מפחיד? 

הכאב? 

החדירה? 

האיום לאבד שליטה?

מעבר לספרים, קורסים וסמינרים,

אחת הדרכים האהובות עליי ללמוד לעומק את המהות של רמדיס — 

היא דרך ניתוח של מצבים וסימפטומים, שאותם אנחנו — הומאופתים — מכנים "רובריקות" ברפרטורי. 

וכך בדיוק קרה עם הרובריקה: Fear of sharp objects.

לכאורה — רק סימפטום. 

אבל בפועל — 12 דמויות שונות, 

12 סיפורים שבהם חד = סכנה, פגיעוּת, חשיפה, גבולות, תשוקה אסורה... 

כל רמדי מספרת את הפחד הזה בשפה שלה. 

ושפה כזאת — שווה להקשיב לה.

למטה — כל אחת מהן. אחת-אחת. 

זהירות — לפעמים זה הולך להיות חד.

✅ רמדי Alumina 

אצל Alumina יש בלבול בקשר לזהות. 

אחרי שנים של דיכוי — מצד ההורים, החברה או המערכת — היא כאילו איבדה את הקשר עם עצמה. 

חינכו אותה כנגד הטבע שלה, אילפו, עיצבו, והיום נדמה שחיות בתוכה שתי דמויות: אחת טבעית ואמיתית, ואחת מהונדסת ומזויפת.

ההפיצול הפנימי הזה יוצר אצלה חוסר יציבות.

כי עכשיו היא כבר לא באמת יודעת מי היא.

קשה לה לקבל החלטות — הרי החלטה אמיתית מגיעה מה"אני האמיתי", והיא איבדה איתו קשר.

כן, כן, היא לא יודעת לענות אפילו על השאלה הפשוטה-לכאורה: "מי אני?"

אז היא מנסה לבחור בעזרת השכל. 

אבל ההיגיון לא נותן ביטחון אמיתי. 

והלב? שותק. או מתפרץ פתאום — כמו מיתר שנקרע.

ואז מגיעה האימפולסיביות. 

הבזק. 

בהלה. 

רגע אחד — והנה מופיעה הדחף האיום: לתפוס סכין. לפגוע בעצמה. אולי באחרים.

זו הסיבה שהיא פוחדת מדברים חדים — 

לא בגלל הסכנה החיצונית, אלא כי היא לא סומכת על עצמה. 

היא פוחדת מהפתאומיות שבתוכה. מהפריצה של כל מה שנדחק.

✅ רמדי Apis 

הרמדי הזאת עשויה מארס של דבורה — והטבע שלה מדבר בעד עצמו. 

הדבורה קטנה, עדינה, אבל מסוגלת לדקור — ולעיתים גם להרוג.

בכל רמדי שמקורה בעולם החי טמון קונפליקט בין תחושת הקורבן לבין הדמות התוקפנית. 

אצל Apis — התוקפנות מופנית כלפי חוץ, אבל בסוף היא עצמה משלמת את המחיר. 

אחרי העקיצה — היא מתה.

דברים חדים מתקשרים אצלה לדימוי של עוקץ (לפי תיאוריית ה־Signature) — 

כלי נשק שהוא גם אמצעי הגנה וגם פוטנציאל להרס.

ומכאן יכולה להופיע תחושת פחד מדברים חדים — 

לאו דווקא רציונלית, אלא תגובה עמוקה של הגוף והנפש למשהו שנתפס כחודרני ומאיים.

✅רמדי Arsenicum album 

אצל Arsenicum הכול סובב סביב הביטחון הקיומי, 

שבעיניו אפשר להשיג רק אם שומרים על שליטה מלאה.

וכדי להיות בשליטה — צריך קודם כול סדר, 

וגם... קצת יותר ממה שצריך באמת (כמו שאומרים — שיהיה).

כי מי יודע? אולי יום אחד הוא באמת יזדקק לסיר הלילה שסבתא השאירה לו בירושה.

הסדר הוא היסוד שמחזיק את השליטה. 

סדר בבית. סדר במדינה. סדר בעולם.

הוא פוחד מגנבים — 

כי בעיניו: 

גנב = הפרת גבולות -> חדירה -> חוסר סדר -> סכנת חיים.

אבל הוא לא פוחד רק מגנבים. 

הוא חושש מכל דבר שעלול לחדור פנימה — 

פיזית או נפשית — 

כי כל חדירה מפרה את הסדר ומעוררת בו חרדה.

ומכאן גם הפחד מדברים חדים.

אצלו, הסדר לפעמים הופך לאובססיה: 

בודק עשר פעמים שהכול בדיוק כמו שתכנן, שכל דבר במקומו... 

זה אמצעי הזהירות של Arsenicum.

זה אחד הרמדיס המרכזיות להרעלות. 

אבל מאחורי הפיזיולוגיה — תמיד עומדת גם הפסיכולוגיה: 

כשמשהו פולש לו למערכת העיכול — לא רק הגוף מגיב בשלשול או כאב, 

אלא גם הנפש נכנסת לחרדה קיומית. 

כי זו חדירה של אויב.

הוא שותה בלגימות קטנות. כי כל חדירה —

גם של מים, אוכל או אוויר — 

חייבת להיות מדודה, מבוקרת, נשלטת.

הוא מתחיל לחשוש לאכול מחוץ לבית, 

פוחד להפר את האיזון הפנימי השברירי שלו.

בתוך מבנה הפחד הזה, דברים חדים מסמלים את ה"חוץ" המאיים — 

משהו שעלול לחדור, לפצוע, להרוס… ואולי גם להרוג.

ומה יש אחרי המוות? 

מי יודע? 

אין כאן שליטה…

✅ רמדי Bovista 

פטרייה — שצומחת לממדים עצומים ו... פוף — 

כל מה שיוצא ממנה זה אבקה. 

ענקית מבחוץ — אבל מבפנים? רק אבק.

החוויה הזו חיה גם באדם שזקוק ל־Bovista: 

הוא מרגיש מגושם, לא נעים, כאילו כל הזמן עושה דברים "לא נכון". 

יש בפנים תחושת בושה — כאילו כל הזמן מסתכלים עליו, שופטים אותו.

הם מרגישים לעיתים קרובות לא מתאימים: 

גדולים מדי, קולניים מדי, מוזרים מדי — "יותר מדי" משהו.

הם חיים בתחושת חוסר זכות למרחב. 

אפילו הנשימה מרגישה להם לעיתים כמוגזמת.

דברים חדים עלולים לעורר בהם חרדה — 

לא כי הם מסוכנים בעצמם, 

אלא כי הם חוששים להיפצע בטעות — בגלל חוסר קואורדינציה, 

ומה שיותר מפחיד מהפציעה — זו המבוכה שתגיע אחריה.

בגלל זה Bovista מופיעה ברובריקה של פחד מדברים חדים — לא מהחדות עצמה, אלא מהמבוכה שמסביב לה.

✅ רמדי HEPAR SULPHURIS CALCAREUM

 הרמדי הזאת היא ריכוז של רגישות קיצונית. 

הוא כמו פצע פתוח — הכול חשוף: העור, העצבים, הנפש. 

לפעמים אפילו משב רוח קל מרגיש כמו כאב. 

ואם רק לדמיין מה עלול לעשות חפץ חד... 

הפחד הופך כמעט לפיזי.

המעניין הוא, שלרוב מבחוץ לא רואים כלום. 

למשל — Hepar יכול להתאים למטופל שהשן שלו נראית בריאה לגמרי, 

אבל הוא סובל מכאבים איומים. ואז הוא מגיע לרופא —

ורק בצילום רואים: השן רקובה מבפנים. דלקת. מוגלה. אבצס.

הרמדי הזאת היא הר געש שלא מצליח להתפרץ. 

לכן זו אחת הרמדיס המרכזיות לטיפול באבצסים סגורים וסמויים —

כאלה שכמעט לא רואים כלום על פני השטח, 

אבל הכאב... בלתי נסבל.

מה עושה הרופא? 

פותח את האבצס בעזרת חפץ חד, 

נותן למוגלה לצאת — וההקלה מגיעה מיד.

ומה עושה הגוף של Hepar? 

שומר את הכול בפנים. 

לא מוציא רעלים החוצה. 

למה?

כי Hepar מפחד שזה יכאב. 

הוא גם ככה רגיש מאוד. 

לכן הוא ידחה את הביקור אצל רופא עד הרגע האחרון... 

"אולי זה יסתדר מעצמו?"

אגב — זה באמת יכול להסתדר מעצמו. 

אם לוקחים בזמן את הרמדי ההומאופתית Hepar sulphuris.

✅ רמדי Lac delphinum 

חלב דולפין — מהדולפין, שהוא יצור של חלקות קיצונית. 

אין לו קשקשים, אין לו זוויות חדות. 

העור שלו חלק, מחליק — כדי שיוכל לנוע במים בלי להיתקע. 

שום דבר לא אמור לשרוט. הכול צריך לזרום.

הוא גם פועל אותו דבר:

מחליק, נמנע מקונפליקטים, בולע ביקורת — 

העיקר לשמור על הקשר, על ההרמוניה, על המשפחה.

בילדות של רבים מהם לא היה ביטחון — 

לפעמים הייתה שם אלימות רגשית, פיזית, ואפילו מינית. 

אבל הוא לא עוזב, לא מאשים. 

הוא עושה את מה שהוא יודע: מחליק. 

וזה בדיוק מה שהופך את תסמונת סטוקהולם (Stockholm Syndrome) לכל כך רלוונטית לגביו — 

הוא לומד להזדהות עם מי שפוגע בו, רק כדי לא לאבד את הקשר עם הקבוצה שלו.

הוא לומד לא רק להחליק מבחוץ, אלא גם לא להרגיש קיצוני מדי. 

כי קצה — זה סוף. סוף לקשר. סוף להרמוניה.

הסכין יוצר סוף.

כשהוא חותך — הוא מפריד. הוא מפצל את השלם.

והדולפין — מפחד מזה, גם ברמה הרגשית והמנטלית.

וכביטוי לזה — הוא גם מפחד מחפצים חדים במציאות.

אבל זה לא הכול. 

יש גם את חוק שימור האנרגיה: 

רגש קיצוני שלא בא לידי ביטוי — לא נעלם. הוא שוקע. 

ובמעמקי הדולפין — נוצר כריש.

מבחוץ — דולפין עם חיוך נצחי. 

אבל עמוק בפנים — כריש. 

עם שיניים חדות. 

עם זעם. 

עם פחד. 

ועם כוח של הרס.

לפעמים הוא חולם על כרישים. 

לפעמים הוא מרגיש שהוא בעצמו הכריש — 

זה שאסור שיראו.

והפחד מחפצים חדים? 

זה הפחד מהכריש שחי בתוכו. 

זה הפחד מעצמו — 

מהאפשרות שיום אחד יפרוץ החוצה משהו 

שיהרוס את כל החלקות שהוא שמר עליה בקנאות כל כך הרבה זמן.

✅רמדי LAC FELINUM

זה מחלב של חתול. 

ולחתול יש ציפורניים חדות — 

לא תמיד גלויות, אבל תמיד שם. 

למקרה ש…

וזה חלק מהותי מהטבע שלו. 

כמו גם החיים לפי הכללים שלו.

הוא צריך חופש ומרחב. 

וכשהגבולות שלו מופרעים — 

הוא לא מסביר. 

לא מתנצל. 

הוא פשוט שולף ציפורניים.

הפחד מחפצים חדים אצל Lac-f איננו פוביה פתולוגית —

זה ביטוי ישיר של מי שהוא.

✅ רמדי Mercurius 

התחושה המרכזית של Mercurius היא איום של חשיפה. 

הוא מרגיש שעוקבים אחריו, מציצים לו מעבר לפינה, שהוא חייב להיות דרוך — 

להסתיר,לתמרן, ולחיות בזהות כפולה.

חפצים חדים מסמלים עבורו סכנה שחודרת פנימה — 

משהו שיכול לחתוך את שכבת ההגנה ולחשוף את מה שמסתתר מתחת. 

זה קשור לפחד שיגלו מיהו באמת, 

כאילו מישהו עומד "לנעוץ" בו שאלה או מבט — 

ולחדור דרך המסכה.

במובן מטאפורי יותר, 

החפץ החד הוא כמו שאלה חדה, עין שחודרת ישר —

והוא מפחד מזה. 

הוא מעדיף שלא יתפסו אותו "על חם". 

לא לשים אותו באור ישיר. 

לא להיתפס.

✅רמדי Silicea

ל־Silicea יש קושי כללי בהטמעה ובספיגה — 

גם ברמה הפיזית, וגם ברמה הנפשית. 

כל מה שנתפס כ"זר" — לא נספג. 

לא בגוף, ולא בנפש.

לכן אדם במצב של Silicea יכול לסבול מחוסרים תזונתיים 

אפילו אם הוא אוכל תפריט מאוזן. 

כי הבעיה היא לא במה שנכנס — אלא במה שנקלט.

אותו דבר בלמידה: 

הידע "נכנס", אבל לא נתפס, לא נטמע. 

לא נספג.

הרמדי הזאת לא סופגת — 

כי בעיניה, כל דבר זר הוא איום. 

ודבר זר — צריך לדחות החוצה.

בדיוק בגלל זה זו הרמדי מס' 1 למצבים שבהם 

קוץ נכנס — ולא יוצא.

ולכן גם לא נהוג לתת את הרמדי הזו לנשים בהריון או לאנשים עם קוצב לב — 

כי Silicea עלולה לגרום לגוף לדחות בפועל שתלים או חומרים זרים.

אז מה הפלא שהיא גם פוחדת מחפצים חדים, 

שפולשים לגוף בכוח?

זריקות, בדיקות דם, חיסונים — 

כל אלה נחווים אצלה כמו חדירה של גוף זר. 

לפעמים היא תעדיף פשוט להישאר חולה, 

רק כדי לא להתמודד עם מחט.

ואם מדובר בילד שהוא Silicea — 

הוא עשוי להיות מאוד מפוחד מהפרוצדורה, 

אבל… לא תראו את זה עליו.

כי Silicea היא אחת האלופות בהסתרה ומסכה. 

כדי לשמור על דימוי של "ילד טוב", רגוע, נורמלי — 

הוא ישתוק. יתאפק. "יעבור את זה".

ואז — פתאום ייפול. יתחיל להרגיש לא טוב. 

ולפעמים אפילו יפתח מחלה כרונית.

כי האנרגיה של הפחד או הכאב, 

במקום לצאת דרך בכי או צעקה — 

נכנסת פנימה. ונשארת שם.

✅רמדי Natrum muriaticum 

מלח בישול — חומר משמר ידוע כבר מימי קדם. 

וגם האדם במצב של Natrum muriaticum יודע לשמר — 

כעסים ישנים, כאבים, אכזבות.

הוא עלול להתגעגע לבית הישן, 

לזמנים שבהם "הכול היה אמיתי". 

"אהה… פעם זה היה אחרת" — זה הוא.

בעיקר קשה לו עם פרידות וקשרים כושלים. 

הוא כאילו נתקע בטראומה שלא נגמרת — 

לא מצליח לשחרר. 

לא מצליח להתחיל מחדש.

כדי לא להיפגע שוב, 

הוא בונה סביב עצמו חומה — 

רגשית, מנטלית, אנרגטית. 

חומה שאמורה להגן.

אבל החומה הזאת — 

גם לא מאפשרת לשום דבר להיכנס. 

לא רגשות. 

לא קרבה. 

לא חדירה.

ואז מגיעים הם — חפצים חדים.

והם, למרבה הצער, לא שואלים רשות. 

הם חודרים עמוק. 

בפתאומיות. בכאב. בלי הכנה מראש.

חפצים חדים לא מכבדים גבולות. 

אבל אולי — הם לא באים כדי לפצוע, 

אלא כדי לשבור את הקרום המלוח.

כדי לפתוח פתח לרגשות חיים. 

כי אף מבצר לא הופך לבית — 

כל עוד לא נפתח בו חלון.

✅רמדי Platina 

היא נראית גאה וקרה. 

כאילו כל מי שסביבה — מתחת לרמה שלה. 

אבל מאחורי המסכה המתנשאת הזו — 

מסתתר צמא חד לאהבה. כזו אמיתית. עמוקה. בלי תנאים.

אבל לבקש אהבה? זה מרגיש משפיל מדי. 

להיפתח? זה אומר להיות פגיעה.

וכך, מה שהיה אמור להיות קרבה — 

הופך לפורקן סודי. אוננות, לפעמים 3–5 פעמים ביום. 

בסתר. בבושה. בלי שליטה.

ואז — מגיעים החפצים החדים. 

והם כמו סמל של חדירה. 

מהירה מדי.

ישירה מדי.

עמוקה מדי.

אבל היא לא יכולה להרשות לעצמה 

שמישהו יראה כמה היא באמת זקוקה לחום ואהבה.

וזה בדיוק מה שמפחיד כל כך בדברים חדים: 

הם חותכים את המסכה — ומגיעים עד האמת.

✅ רמדי Spigelia Spigelia

שייכת לאלה שלוקחים כאב ברצינות תהומית. 

כל דקירה, כל תחושת — היא לא רק אי־נוחות. 

היא איום. סימן. אולי אפילו התחלה של אסון.

כך מתחילה חרדה גופנית: כשהגוף רק לוחש — 

אבל את שומעת את זה כאילו הוא צועק.

וב־Spigelia, חפצים חדים הם לא רק מחטים או סכינים. 

הם הסמל של הכאב. והכאב?

הוא תמיד מספר על פצע, על חדירה, על סכנה.

מה שמעניין זה שאצל Spigelia, 

הכאב לרוב מתחיל עם זריחת השמש, ונעלם עם שקיעתה.

סימבולי? 

מאוד.

כי קרני השמש... זוכרים איך ילדים מציירים אותן?

🧩 האם הפחד מדברים חדים הוא רק רוביקה? 

ממש לא. זו הזמנה להסתכל ישר לתוך הלב של הדברים: 

איך אדם תופס את העולם. מה נתפס אצלו כאיום. 

ואיפה עוברת הגבול בין ה"אני" ל"לא אני".

אם את/ה הומאופת.ית — נסה לשחק. 

קח.י כל רוביקה, ושאל.י את עצמך:

מה היא אומרת עבור הרמדי הספציפית הזו? לא רק "פוחד" —

אלא למה? מאיפה זה בא? איך בדיוק זה כואב?

כי אותה רוביקה בדיוק — 

יכולה להיות עולמות שונים לגמרי, 

קולות אחרים, חיים אחרים.

וגם אני במסע הזה. 

מפרקת, מקשיבה, מתבוננת. 

וכל מה שנולד מהתהליך — 

אני כאן כדי לחלוק איתכם.ן באהבה

🌐 למידע נוסף:

🟠 האתר הרשמי שלי: www.valentinaglik.com

🟠 הרשמה לניוזלטר: https://valentinaglik.com/news-letter-registration