Déjà vu: Error in Matrix or…

 זו התחושה שכבר היית כאן. 

המילה – עם מבטא צרפתי, אבל ההרגשה – מוכרת עד צמרמורת. 

רגע שבו המציאות מאבדת חדות והופכת לשידור חוזר.

אבל למה? 

תקלה במטריקס או ש…?

ברפרטורי הומאופתי קיים סימפטום כזה – déjà vu. 

ואם מסתכלים היטב על הרמדיז שמופיעות בו – 

אפשר קצת להסיט את הווילון 

ולנסות להציץ למה שמסתתר מאחוריו. 

וזה בדיוק מה שעשיתי. והנה מה שיצא.

✔️ ברומטים (Brom, Bar-br, Calc-br, Kali-br)

ברום - הוא יסוד שקשה לו להשתלב במבנה.

היון שלו גדול מדי, הוא לא מצליח להחזיק ברשת הגבישית.

הוא תמיד קצת ליד, קצת בצד, לא ממש כאן.

וגם האדם במצב "ברומי" דומה לזה:

הוא לא מרגיש שייך באמת.

התחושה היא שהוא תמיד קצת מבחוץ —

במשפחה, בחברה, ובתוך עצמו.

לכן הוא חייב שיהיה משהו שאפשר להיתמך בו, להשתלב בו.

אם לא באדם — אז באלוהים.

אם לא בקשר — אז לפחות במבנה, במערכת, באמונה.

אלה יכולים להיות אנשים דתיים מאוד —

אבל לא מתוך אמונה שקטה, אלא מתוך תחושת נטישה כואבת.

מתוך פחד שנעזבו, שאלוהים עזב אותם.

קלארק כתב:

"איני מכיר רמדי אחרת שכל כך שימושית במקרים של אקנה קשה כמו Kali bromatum."

וזה לא במקרה.

אקנה — במיוחד על הפנים — הופך למחסום בפני קשר.

הוא מונע להרגיש יפה, רצוי, אהוב.

במיוחד בגיל ההתבגרות, כשצורך בקשר, הכרה ואהבה נמצא בשיאו.

המתבגר עם האקנה — הוא כמו יון הברום:

לא מספיק מתאים כדי להשתלב.

דוחים אותו עוד לפני שהוא הספיק להופיע באמת.

והוא גם ככה כבר לא בטוח שיש לו מקום בעולם הזה.

Déjà vu עבור אדם כזה —

זה לא רק תחושת חזרה

זה אישור לפחדים הכי עמוקים שלו:

"הייתי פה כבר… או אולי רק נדמה לי?

זה מפחיד! ככה לא אמור להיות!

איפה אלוהים? זה… מעשה שטן?!"

✔️ סמים (Agar, Heroin, Anhal)

אצל הרמדיז האלו יש עיוות בתפיסת המרחב והזמן 

(כן-כן, ברצף מרחב-זמן). 

אז לא מפתיע בכלל שאירועים מסוימים יכולים להיתפס כאילו כבר קרו — 

גם אם זו הפעם הראשונה שהם קורים.

זאת לא טעות בזיכרון — 

זה פשוט דרך אחרת לראות את העולם.

Agaricus

        קלמזי. הוא סובל מחוסר קואורדינציה ומפיל דברים.       

הוא לא מעריך נכון את מידות גופו ולכן יכול להיתקל בדברים.

Heroinum

        מאט הכול… ועוד קצת… ועוד…       

ובסוף — נרדם.        

תחושת זמן? חח, לא בבית ספרנו.

Anhalonium

       (הפיוטל), הידוע גם בשם מסקליטו,     

כפי שקרא לו קרלוס קסטנדה ב"משנתו של דון חואן",     

מאפשר להרחיב את התודעה ולראות גם את העתיד, כי תכל'ס — הכול קיים בו-זמנית:     

עבר, הווה ועתיד.      כי — ספוילר — זמן זה אשליה.

ומי שלא מכיר את הרעיון הזה —

אל תזרקו ביצים רקובות

פשוט תקראו קצת על זה. זה באמת מרתק. 

Baryta muriatica ✔️

זה דמות שנאבדת ממש — בזמן ובמרחב.

לא כי הוא בטרנס, כמו Heroin,

ולא כי העולם פתאום הבזיק באור מיסטי, כמו אצל Anhal.

אלא פשוט כי הוא לא עומד על הרגליים על הקרקע.

mind; DELUSIONS, imaginations; walk, walking; knees, on his, that he is 

הרמדי מורכב משני חלקים: Barita ו-Muriaticum

 Muriaticum  

— הוא הלוגן, כמו ברום, שתמיד מחפש מישהו שיהיה לצידו. 

אבל המקום הזה — ליד — שמור רק למי שאוהב. 

אהבה היא בסיס. 

זו תחושת היסוד שמאפשרת לסמוך — על עצמי, על אחרים, על העולם. וכשאין אהבה — גם אמון נעלם.

עכשיו נוסיף לזה את ה-Barita הילדותי, 

שגם בלי שום כלור בקושי מצליח להתמצא בעולם…

ומה קיבלנו?

ילד קטן שמרגיש כאילו החליפו לו את החדר ואת כל המציאות. 

הוא מסתכל מסביב ולא מבין: 

לאן נעלם העולם שהוא רק התחיל להתרגל אליו?

ברפרטורי זה מופיע כך – אשליות: המקום השתנה.

 Delusions, imaginations: locality is transformed

mind; DELUSIONS, imaginations; changed, everything has

ואז הוא מתחבא מאחורי אמא — 

כי הוא כבר לא מסוגל לסמוך על אף אחד חוץ ממנה.

Déjà vu

 עבורו — זה כמו גלגל הצלה. 

מעין קול פנימי שלוחש:

 “זה כבר קרה, נכון? אז אולי זה לא כל כך נורא. 

אני לא לבד. אני — כאן.”

Sulphur ✔️

 הפילוסוף בכפכפים. 

הוא כבר הבין הכול — רק לא רוצה לעשות עם זה כלום. 

העולם עבורו הוא אשליה, שידור חוזר, פרקטל אינסופי. 

הוא “התעורר” מזמן — אבל עדיין לא קם מהספה.

Déjà vu

 בשבילו זה לא תעלומה — זה אישור לתיאוריה שלו: 

“ברור שזה כבר קרה. הכול חוזר על עצמו. כולם ישנים. ואני — יודע.” 

— וגם את זה כבר ידעתי. 

— וגם את זה כבר ראיתי. 

— וגם את זה כבר חזיתי מראש…

Calcarea silicata ✔️

חוסר ביטחון, פחדים, וספקות בלתי פוסקים. 

הם מנתחים הכול, בודקים שוב ושוב — 

ובשלב מסוים, ההרגשה ש*“זה כבר קרה”* 

הופכת פשוט לחלק מהתפיסה שלהם את המציאות.

ואולי… זה באמת קרה? 

כי הם כבר דמיינו את זה מאה פעמים — 

בפחדים, בתרחישים, בתסריטים של “ומה אם…”.

Carbo vegetabilis ✔️ 

זה אדם שכבר כמעט לא נשארו לו כוחות. 

הוא כאילו חי על שאריות של אנרגיה — 

פיזית, מנטלית, רגשית. 

האש כמעט כבתה. נשאר רק הפחם.

הוא לא בהווה. 

ולא ממש בעתיד. 

הוא איפשהו בין לבין. 

על הגבול הדק שבין "חיים" ל"מוות".

Déjà vu

 אצלו זה לא הבזק של זיכרון — 

זה הד עמום של משהו שנדמה שכבר היה… 

בגלגול אחר. 

או רגע לפני שהכול החשיך.

וכמה שזה מפחיד.

זה הסוף.

Nux moschata ✔️

 היא כאן… אבל לא באמת.  

כאילו עוד לא התגשמה עד הסוף, עוד לא ממש הגיעה לעולם הזה.

לא ממש נולדה. 

המרחב מתבלבל. הזמן לא ליניארי. 

הכול קורה בו-זמנית.

היא יכולה להימצא במקום מוכר — ולא לזהות אותו. 

לא להבין איך היא הגיעה לשם. או מי האנשים סביבה. 

לא כי היא שכחה — אלא כי היא עדיין לא התעוררה.

עילפון, שכחה, הירדמות בלידה, ניתוק מוחלט — 

לא כהגנה, אלא פשוט מעבר למצב לא-גשמי. 

הגבול בין העולמות אצלה דק מאוד.

ואם היא כבר "יודעת" משהו — 

זה לא כי זה קרה בעבר. 

זה מגיע מֵחוץ לזמן.

הדז’ה וו שלה — 

זה לא זיכרון. 

זה הד רחוק מעולם שבו הכול כבר קיים.

Ipecacuanha ✔️

שום מיסטיקה, שום התעוררות. פשוט — “שוב פעם?!” 

שוב משהו חדש. שוב משהו לא מובן. 

ושוב — גועל.

היא לא יודעת מה היא רוצה. 

אבל דבר אחד היא יודעת בוודאות: לא את זה. 

שלב חדש בחיים? — בחילה. 

צמיחה? אחריות? קשרים? — עווית. 

עתיד? — הקאה.

ואז הגוף אומר: "די! תטפלו בי!" 

ההקאה היא דרך למשוך תשומת לב. 

או אולי דרך פשוט לא לזוז קדימה?

אולי הדז’ה וו שלה הוא תחושה שמשהו דומה כבר היה — והוא היה רע. 

ואולי… 

האמת? אין לי מושג מה זה. 

קראתי אצל מיכל יקים, גרנז'ורז', ורמולן, ועוד אצל כמה הומאופתים ידועים — ועדיין לא הבנתי.

אולי זה פשוט השתקפות של זה ש-IP עצמה לא יודעת מה היא רוצה?

והלשון? 

נקייה. גם בזמן בעיות של מערכת העיכול. 

כאילו כלום לא קורה. 

וזה, בעצם, הסימפטום הכי מרכזי שלה.

🌀Déjà vu  — מילה אחת, עשרות מציאויות 🌀

הדז’ה וו יכול להיות מצוף של חרדה, 

או דווקא עוגן שנותן תחושת קיום: "אני כאן."

כל רמדי חווה את התחושה הזו אחרת: 

— יש מי שנרדם בתוכה, 

— יש מי שנאחז בה כהוכחה לכך שהעולם אמיתי, 

— ויש מי שפשוט… מקיא.

והומאופתיה — 

כמו תמיד, לא רק מטפלת בסימפטום, 

אלא חושפת את המשמעות שלו.

אז בפעם הבאה שהתחושה המשונה הזו תופיע,

אולי זה לא רק “כבר היה”,

אלא רמז קטן —

למי שאתה באמת.

למידע נוסף:

האתר הרשמי שלי: www.valentinaglik.com

הרשמה לניוזלטר: לחצו כאן