אבחנה לפי התנהגות לכאבי בטן

הוא הגיע עם כאב בטן. ואני ראיתי — משהו אחר לגמרי.

לפעמים הגוף רק רומז — והסיפור האמיתי מתחיל במקום אחר.

ומשם מתחילה האבחנה לפי דפוס ההתנהגות.

— "כמה זמן כואבת לך הבטן?"

 — "כבר כמה חודשים..."

 — "ולמה פנית דווקא עכשיו?"

 — "הרגשתי בסדר. חשבתי שזה יעבור מעצמו..."

 — "אבל זה כאב?" 

— "כאב. אבל אני לא אוהב רופאים. הם ישר מתחילים: בדיקות, דיאטות, הפחדות..."

 — "ומה השתנה?"

 — "זה לא עובר. פתאום הבנתי שזה עלול להיות מסוכן..."

 — "והחלטת להגיע?"

 — "כן..."

 — "למה דווקא להומאופת?"

 — "אתם לא עושים כאלה דברים."

 — "איזה דברים?"

 — "כמו רופאים רגילים..."

מה אנחנו רואים: 

ברובד החיצוני — דפוס התנהגות ברור:

 ✔ קודם כל התעלמות מהבעיה, 

✔ אחר כך — הבנה פתאומית שיש איום,

 ✔ ואז חיפוש מיידי אחרי הפתרון.

הדפוס מובן. 

אבל המוטיבציה — כלומר, למה אדם פועל דווקא ככה — עדיין לא ברורה.

המטופל אומר שהוא בא להומאופת כי הוא לא אוהב רופאים, בגלל "בדיקות, הפחדות, דיאטות". אבל מה זה אומר עבורו ברמה העמוקה יותר? האם זה…

— פחד מהתערבות פולשנית, 

— פחד לגלות את האמת הלא נעימה, 

— חוסר רצון להיות תחת שליטה והגבלות,

— או בכלל משהו שהוא לא מודע אליו?

חשוב להבין: 

אבחנה הומאופתית אמיתית — זו לא רשימת סימפטומים ולא תווית פורמלית. 

זו הבנה עמוקה של מהות הבעיה, שמתבהרת עד כמה שאפשר ברגע נתון.

לעיתים, האבחנה האמיתית מתבהרת רק בפגישה השנייה, השלישית, או אפילו הרביעית והחמישית, כש: 

✔ נבנה אמון בין המטופל להומאופת, 

✔ האדם מתחיל להכיר את עצמו ואת מצבו טוב יותר, 

✔ וההומאופת מצליח לראות מעבר לתלונות — את התמונה השלמה של האישיות והדינמיקה שלה.

לכן אסור למהר. 

התפקיד שלנו הוא להקשיב בתשומת לב, להתבונן, לשאול שאלות — ולהיות מוכנים לכך שהאבחנה האמיתית נבנית בהדרגה, שלב אחר שלב.

אבחנה הומאופתית: 

בשלב הזה, מה שניתן לראות בבירור — זה דפוס ההתנהגות: 

התכחשות -> הבנה שיש איום -> חיפוש מיידי אחר פתרון.

ברמת המוטיבציה העמוקה — עדיין יש סימני שאלה. 

אבל גם מה שכבר ברור, מאפשר לנסח אבחנה הומאופתית ראשונית:

 התעלמות מתחושת אי־נוחות עד שהיא הופכת למסוכנת מבחינתו — ואז מגיעה תפנית חדה וחיפוש נמרץ אחרי פתרון.

ופה חשוב לא ליפול לאשליה. 

הרבה יגידו: 

"זה הרי נורמלי! רק אנשים חרדתיים רצים לרופא מכל פצעון. אנשים רגועים מחכים — ואם לא עובר, עושים משהו." 

תאורטית — נכון.

אבל בואו נדבר בכנות. אם למישהו רע כבר יומיים — לפחות הוא מתחיל לחשוד שמשהו לא בסדר. אחרי שבוע — רוב האנשים כבר עושים משהו. ואם מישהו אומר: "הבנתי שזה יכול להיות מסוכן, אבל חיכיתי כמה ימים…" זה בכלל לא המקרה שלנו.

המטופל שלנו פועל אחרת לגמרי. הוא באמת האמין שהכול בסדר. "כואבת לי הבטן , אבל אני מרגיש בסדר." הוא לא רק דחה את הבדיקה — הוא בכלל לא תפס את זה כבעיה.

ואז — קליק. פתאום פחד, פאניקה, תחושת סכנה, מוות. ורק אז הוא מחפש עזרה בלחץ.

השינוי הזה — לא תוך יומיים, ולא תוך שבוע, אלא אחרי חודשיים — זה מה שמייחד את המקרה הזה. 

ופה אנחנו מזהים את הדפוס העמוק שלו: 

תקופה ארוכה של התעלמות מוחלטת -> פתאום הבנה שיש סכנה -> פעולה מיידית.

וברגעים כאלה חשוב להזכיר:

בהומאופתיה, אבחנה — זו לא מילה בתיק הרפואי. זו הבנה עמוקה של איך האדם חי, איך הוא תופס מצבים בחיים, את גופו, את הפחדים והאיומים שלו. ורק דרך ההבנה הזו אפשר להגיע למהות — ולעשות התאמה מדויקת של הרמדי.

רובריקות רפרטוריות להתמצאות: 

רק כשיש הבנה ברורה מה לא תקין — או במילים אחרות, מהו הסימפטום — אפשר להתחיל לחפש ברפרטורי:

✔ (יMind; DELUSIONS, imaginations; well, he is (15

✔ (יMind; ESCAPE, desire to; delusions, during (12

✔ (יMind; FEAR; death, of; impending, of (33

רמדים אפשריים: Arsenicum album, Belladonna, Mercurius, Opium

מה עושים עכשיו?איך בוחרים בין האפשרויות?איך מגיעים לשורש העניין, במיוחד כשהמטופל עצמו לא תמיד מודע לכך?בואו ננסה לערוך אבחנה דיפרנציאלית.

אבחנה דיפרנציאלית: איך לבחור בין תרופות דומות ולא לטעות

אז יש לנו ארבע רמדיס על הפרק.כולן יכולות להרגיש שהכל בסדר" ולדחות ביקור אצל הרופא — עד שהוא מתחיל להרגיש שהמצב באמת מסוכן.כולן יכולות להוביל אותו להומאופת בגלל אותה בעיה.

אבל אם מתחילים לחפור לעומק — ההבדלים נעשים ברורים.

יArsenicum ו-Opiumי הן רמדיס קרצינוגניות. לפני שהם מגיעים להומאופת, ילכו לרופאים הקונבנציונליים. הם יעשו את כל הבדיקות האפשריות, יקראו חומר מקצועי, יחפשו מידע בפורומים רפואיים — הם פועלים בתוך מערכת הבריאות קודם כל.

למה הם מרגישים ש"הכול בסדר"?

• אצל Ars הכול מאוד פשוט — אין לו זמן לזה. יש לו לו"ז צפוף. קודם צריך לסיים את כל העניינים החשובים, ורק אז להתעסק בבריאות.

• אצל Opium הסיפור אחר — הוא פשוט לא תופס את חומרת המצב. יש לו סוג של שיתוק פנימי של ההבנה. הוא יכול להתעלם מהבעיה חודשים, עד שיום אחד זה תופס אותו בפניקה.

במקרה שלנו המטופל בכלל לא היה אצל רופא. הוא בא ישר להומאופת. ומכאן ברור: Ars ו-Opium לא מתאימים. אפשר להוציא אותם מהמשוואה.

נשארים שני מועמדים: Mercurius ו-Belladonna. 

שניהם, לפי שיטת שנקרן, שייכים ל Super Class 6. לכן שניהם מופיעים ברובריקה של פחד מפציעה:

 mind; DELUSIONS, imaginations; injury; receive, will

רמדי Mercurius שייך למיאזמה SYPH, לגבי Belladonna — המיאזמה היא  לא חד משמעית (לפחו בעיני)

 המיאזמה במקרה שלנו גם לא ברורה.

מה עושים עכשיו? אפשר לנסות לעשות DD דרך הסימפטומים הפיזיים, לפי הקלאסיקה:

• אצל Merc — ריח מהפה, ריור מוגבר, לשון עם סימני שיניים.

• אצל Bell — ראש חם עם קצוות גוף קרים, רצון ללימונדה, אישונים מורחבים.

אם כל זה מופיע — הבחירה ברורה.

אבל אם התמונה הפיזית מטושטשת? 

אז נשאר לשאול את שאלת ההבהרה הקריטית:

"תוכל להסביר יותר מה בדיוק מפריע לך בבדיקות, בדיאטות, בכל ה'מפחידים' של הרופאים? למה בחרת ישר לבוא אליי?"

וכאן אפשר לקבל מידע שונה לחלוטין.

 אם המטופל אומר: "אני לא רוצה להכביד על החיים שלי. גם ככה הם לא פשוטים. אני רוצה קלילות, שמחה, להרגיש טוב — לא להיכנס לכל זה..." במקרה כזה זה די ברור — מדובר ב-Belladonna ובסימפטום הקלאסי שלה — רצון לאור וקלילות — 

יmind; LIGHT; desire for (46)

אבל אם האדם פתאום מתחיל לספר לכם בדיחה ישנה: "הנתיחה קבעה שהמטופל מת... מהנתיחה." ברמיזה לכך שהבדיקות והרופאים עצמם עלולים להיות מסוכנים, שכל התערבות היא איום — ולכן הוא אפילו לא עושה בדיקות דם ודוחה גם ביקור אצל רופא שיניים — כאן אין ספק — מדובר ב-Mercurius ובסימפטום הקלאסי שלו — פחד מחפצים חדים —

 יmind; FEAR; pins, pointed, sharp things, of (16)

זו דיפרנציאציה שלא לפי רשימות או פרוטוקולים — אלא דרך המהות. אנחנו לא רק גילינו שהאדם מפחד מרופאים או דוחה טיפול. הגענו למניע העמוק — בין אם זה רצון להקל על החיים, כמו אצל Bell, או פחד מהתערבות חודרנית כמו אצל Merc. כך אנחנו מקבלים לא רק רשימת תלונות — אלא אבחנה הומאופתית שלמה, שמציגה את המהות האמיתית של המקרה. ואת הרמדי, שמתאימה בדיוק למהות הזו.

האבחנה אם זה Belladonna: התעלמות מהבעיה בגלל הרצון לשמור על קלילות, שמחה והתחושה שהכול בסדר — עד שזה הופך למסוכן, ואז מגיע סיבוב חד וחיפוש מיידי אחרי פתרון.

האבחנה אם זה Mercurius: התעלמות מהבעיה בגלל פחד עמוק מהתערבות חודרנית ופגיעה  — עד שזה הופך למסוכן, ואז מגיע סיבוב חד וחיפוש מיידי אחרי פתרון.

בינגו.

נ.ב. כמובן, תמיד אפשר לחפור עמוק יותר. לנסות להבין מאיפה בכלל הגיע הפחד מחפצים חדים, או למה יש כל כך הרבה משיכה ל"קלילות" ובריחה ממורכבויות...

אבל במקרה המסוים הזה — זה עלול רק לבלבל. למה? כי הדברים האלה יכולים לשבת בשכבה הרבה יותר עמוקה. ברובד שכרגע עדיין סגור. ושכדי להגיע אליו — אולי נצטרך רמדי אחרת לגמרי.

אם ננסה לתת את הרמדי הזו עכשיו, מבלי להסיר קודם את השכבה העליונה — זה עלול להסתיים רק בתגובה חזקה ולא נשלטת. שום דבר טוב לא ייצא מזה.

לכן, כשברורה לנו תמונת המצב הנוכחית של התפיסה והתגובה — ובעיקר כשהיא מקבלת אישור ברור גם ברפרטורי וגם במטריה מדיקה — כאן אנחנו עוצרים. אנחנו פותרים את הבקשה הנוכחית של המטופל. רק אותה.

כשהוא יחזור לפגישה הבאה, כבר בלי כאבי בטן, אולי תעלה בקשה חדשה. ואז נוכל להעמיק עוד. ואולי אז השכבה היותר עמוקה תצוף ותהפוך נגישה לעבודה.

מי יודע... איזה רמדי יכולה לשקף את השכבה הזו, העמוקה יותר, אצל מטופלי Belladonna ו-Mercurius?

אם יש לכם רעיונות?

 למידע נוסף:

 האתר הרשמי שלי: www.valentinaglik.com

 הרשמה לניוזלטר: https://valentinaglik.com/news-letter-registration