ד"ר סמואל האנמן
1755-1843
אביה המייסד של תורת ההומאופתיה
היסטוריה של הומאופתיה
היסטוריית ההומאופתיה – היא לא רק סיפורו של ד״ר סמואל האנמן, מייסדה. זהו סיפור של גילויים נועזים, מאבק עם הרפואה השמרנית ודרך מופלאה של שיטה שהצילה חיים אך נדחקה מהחזית. במאמר זה תגלו כיצד נולד עקרון הדמיון, מדוע ההומאופתיה כמעט ונשכחה במאה ה־20, ולמה כיום היא שבה ותופסת את מקומה ברפואה.
ניסיון סקרן עם כינין
סביר להניח ששמעתם על מחלת המלריה והתרופה שלה — כינין, שמופק מקליפת עץ מהסוג צינכונה, עץ כינין.
פעם, בזמן שעבד על תרגום של ספר רפואי, נתקל ד"ר סמואל האנמן בתצפית מוזרה:
אנשים שבאו במגע עם קליפת עץ הכינין התחילו לסבול מתסמינים דומים לאלה של מלריה.
אך כינין היה תרופה שניתנה בדיוק לטיפול במלריה.
אז איך זה ייתכן שהוא יגרום לאותם התסמינים?
האנמן היה אדם עם סקרנות נדירה, אמיץ ולא נוטה להאמין לאנשים באופן עיוור.
הוא החליט לבדוק זאת על עצמו: קנה כינין בבית המרקחת והחל לקחת אותו במינון שניתן לחולי מלריה.
התוצאה הפתיעה אותו:
הוא פיתח את כל התסמינים של המחלה, אף על פי שלא היה בגופו גורם המחלה.
כאשר הפסיק את השימוש — התסמינים נעלמו.
היה זה שנת 1790.
אז הכל התחיל להתגלגל.
לידת עיקרון הדמיון
הניסיון הזה הוביל אותו למחשבה חוצת גבולות - עיקרון הדמיון:
אולי כינין אינו ייחודי, וכל חומר שיכול להפיק תסמינים מסוימים אצל אדם בריא, יכול לרפא חולה עם תסמינים דומים.
כלומר, "דומה מרפא דומה" (Similia similibus curentur).
זה התנגש עם הרפואה השלטת באותה התקופה (ועם הרפואה הנפוצה גם היום), שהתבססה על עיקרון ה"הפכים", אך האנמן לא פחד ללכת נגד הזרם.
המחקרים והפרובינגים הראשונים
ד"ר האנמן התחיל ללמוד את פארמקופיאות ,כדי להשווות את התיאורים של השפעת התרופות עם המחלות שטופלו בעזרת תרופות אלו.
ככה הוא גילה שלמשל,Digitalis מאט את הדופק ומשתמשים בו בדיוק במקרים של דופק איטי; Chamomilla מרגיעה אנשים עצבניים, אך יכולה לעורר חוסר שקט ועצבנות אצל אנשים רגועים.
לאחר מכן הגיעו ניסויים סיסטמטיים על עצמו, על בני משפחתו ועל תלמידיו. מחקרים אלו, שקיבלו את השם "פרובינג", היו מכוונים לזיהוי כל הסימפטומים שחומר יכול להפיק אצל אדם בריא, כדי לטפל לאחר מכן במי שיש להם תמונה דומה של המחלה.
הוא תיעד כל תצפית בקפידה — כך נוצרה "המתריה מדיקה" (Materia Medica).
ראייה הוליסטית על האדם
בהדרגה הגיע האנמן למסקנה שמחלה משפיעה על האדם כולו, והטיפול צריך לכלול את הגוף, הרגשות והשכל בעת ובעונה אחת.
כך נולדה הגישה ההוליסטית, שהפכה לאבן היסוד של ההומאופתיה.
פתרון בעיית הרעילות
חומרים רבים במצבם הטבעי היו רעילים. כדי להפחית את הנזק בזמן הפרובינג, האנמן התחיל לדלל אותם שוב ושוב, כשלכל דילול הוא צירף ניעור אנרגטי חזק.
באופן מפתיע, התברר שההשפעה הרפואית נשמרת, והפעולה נעשית עדינה ועמוקה יותר. כך נולד תהליך הפוטנטיזציה (Potentization).
הפרסומים הראשונים וההכרה
בשנת 1796, לאחר שש שנות מחקר, פרסם האנמן את התוצאות הראשונות שלו
קרא לשיטה החדשה "הומאופתיה" (מיוונית homoios — "דומה" ו-pathos — "סבל").
אישור בולט ליעילות השיטה הגיע במגפות הכולרה, הטיפוס והשנית בתחילת המאה ה־19.
שיעור התמותה בקרב מטופלי הרופאים המסורתיים הגיע ל־50–80%, בעוד שבקרב רופאים הומאופתים הוא עמד על 10–20% בלבד.
תוצאות אלו הביאו להומאופתיה הכרה עולמית.
בהמשך נפתחו בתי חולים הומאופתיים רבים, ובתחילת המאה ה־20 בארצות הברית, כמחצית מבתי החולים היו הומאופתיים.
מי היה ד"ר סמואל האנמן – מייסד ההומאופתיה?
יש אנשים טובים, חכמים, אמיצים, אכפתיים, מוכשרים. ויש – גאונים.
בגיל עשרים סמואל האנמן שלט בהרבה שפות: גרמנית, איטלקית, יוונית, לטינית, אנגלית, עברית, ערבית, ספרדית וקצת בארמית.
כל שפה חדשה הוא למד כי האמין שיצירה צריך לקרוא רק במקור.
הוא התעניין בנומיסמטיקה ובכתבי יד עתיקים, ובילה שעות רבות בספריות. למד פילולוגיה, בוטניקה, כימיה, רפואה ופרמקולוגיה.
בעבודתו כמתרגם השלים מידע חסר מתוך הידע הרב שצבר בתחומים השונים. מאמריו המדעיים פורסמו בכתבי עת נחשבים.
ד"ר האנמן היה בין הראשונים שדיברו על חשיבות ההיגיינה האישית ועל פעילות גופנית קבועה באוויר הפתוח.
הוא פיתח שיטה לבדיקת יין ולאיתור מתכות – שנמצאת בשימוש עד היום.
האנמן נולד בשנת 1755 בגרמניה.
בגיל 24 קיבל תואר רופא, אך כעבור מספר שנים ויתר על קריירה יוקרתית משום שראה שהשיטות הרפואיות המקובלות מזיקות יותר משהן מועילות.
לאחר מכן גילה את הפרדוקס עם הכינין, ואז החל לחקור את עקרון הדמיון.
באותה תקופה חי במחסור קיצוני – בדירת חדר עם ארבעת ילדיו.
את יומו הקדיש לניסויים בתיאוריה המהפכנית שלו, ובלילות התפרנס מתרגום ספרים בכימיה וברפואה וכתיבת מאמרים.
ידיעותיו העמוקות בכימיה ובפרמקולוגיה אפשרו לו להבין אילו חומרים גורמים לסוגי הרעלות מסוימים ואיך אותם חומרים עצמם יכולים לרפא מחלות מסוימות.
כך הצליח לזהות דפוסים ולגבש מתודולוגיה שלמה.
לאחר מכן הוא שאל את עצמו שאלות עמוקות אף יותר:
מדוע אנשים חולים מלכתחילה, מהו מקור המחלות הכרוניות, האם ניתן למנוע נטיות תורשתיות — ואיך אפשר לטפל בהן.
הוא מצא תשובות לשאלות האלו.
כבר בראשית המאה ה־19 הוא דיבר על תורשה — עשרות שנים לפני ניסויי מנדל, וכמאה שנה לפני שהמושג נכנס רשמית לעולם המדע.
שנים רבות לפני זמנו (ואפילו לפני זמננו, בכל הקשור לרפואה הקונבנציונלית), הוא יצר הסבר מקיף ושלם למקורות המחלות הכרוניות ולדרכי הריפוי שלהן.
כך נולדה תפיסת הריפוי השיטתית – הפילוסופיה ההומאופתית.
הוא הציג אותה בחיבורו המרכזי – "האורגנון של אמנות הריפוי" (Organon der Heilkunst), שפורסם לראשונה ב-1810.
בספר זה ערך את גילוייו, תיאר את חוקי הטבע העומדים בבסיס ההומאופתיה, וגיבש עקרונות שלפיהם יכול הרופא להביא את המטופל לריפוי אמיתי.
יותר פרטים - כאן.
בסוף חייו הפך האנמן לאחד הרופאים המפורסמים והמוערכים ביותר באירופה. הוא חי 88 שנה והותיר אחריו מורשת עצומה.
נראה היה שעם הישגים והכרה כאלו, ההומאופתיה תמשיך להתפתח ולחזק את מעמדה ברפואה.
אך המאה ה־20 הביאה תפנית בלתי צפויה: מה שעוד לא מזמן הציל חיים, נדחק לשולי הרפואה.
הסיפור של הדחיקה הזו לא פחות מלמד מהסיפור של הולדתה.
מאחורי התהליך הזה עומדת קומבינציה מורכבת של גורמים פוליטיים, כלכליים ופסיכולוגיים.
בואו נבחן מדוע הפסיקו ללמד ולהשתמש בהומאופתיה באופן פעיל ברפואה.
למה ההומאופתיה נדחקה לשולי הרפואה
הומאופתיה היא שיטת טיפול טבעית ורבת־עוצמה שקיימת כבר מעל 200 שנה. במאה ה־19 ותחילת המאה ה־20 היא פרחה באירופה, בארה״ב ובהודו: נפתחו בתי חולים הומאופתיים, ובזמן מגפות נרשמו שיעורי תמותה נמוכים בהרבה אצל מטופלים בהומאופתיה בהשוואה לרפואה הקונבנציונלית.
בארה״ב, בתחילת המאה ה־20, כמעט מחצית מבתי החולים פעלו על פי עקרונות הומאופתיים.
אז איך קרה שעד אמצע המאה ה־20 ההומאופתיה כמעט נעלמה מהמערב?
1. צמיחת תעשיית התרופות — כשהכסף קובע הכול
עם תחילת המאה ה־20 החלה פריחה בייצור תרופות סינתטיות. מערכת הפטנטים הבטיחה רווחים עצומים, אבל תרופות הומאופתיות לא ניתנות לפטנט.
חברות התרופות השקיעו משאבים עצומים בקידום המוצרים שלהן ובהדחקת המתחרים.
אחת הדמויות הבולטות הייתה המיליארדר ג׳ון ד. רוקפלר האב, שתרם רבות לפיתוח תעשיית התרופות – אך באופן אישי טופל על ידי הומאופת, ד״ר המילטון פיסק ביגר, וכינה את ההומאופתיה "רפואת העתיד". הוא חי עד גיל 97.
2. דוח פלקסנר (1910, ארה"ב) — "ניקוי" רשמי
בהזמנת קרן קרנגי פורסם דו"ח Flexner, שבו הוגדרו בתי ספר לרפואה שאינם עומדים ב"סטנדרטים המדעיים החדשים" כלא־מדעיים. תחת ההגדרה הזו נכללו גם בתי ספר להומאופתיה. רבים מהם נסגרו, והכשרת המומחים הופסקה.
3. שליטה על מערכת החינוך — ומי משלם על זה
באוניברסיטאות לרפואה הפסיקו ללמד הומאופתיה אפילו כקורס בחירה. דורות חדשים של רופאים לא הכירו את התחום. המטופלים התחילו לראות בה "אלטרנטיבה" ולא רפואה שוות־ערך.
אחת הסיבות הייתה כלכלית לחלוטין: חברות התרופות הציעו מימון נדיב לאוניברסיטאות ולבתי ספר לרפואה — אך רק בתנאי שתוכניות הלימוד יתמקדו בפרמקולוגיה, כירורגיה ו"רפואה מבוססת ראיות". הומאופתיה, צמחי מרפא ושיטות טבעיות אחרות לא נכנסו לתמונה.
4. ארגון מחדש של מערכת הבריאות — בלי מימון אין סיכוי
המימון הממשלתי והביטוחי ניתן רק לשיטות טיפול "מוכרות רשמית".
בתי החולים ההומאופתיים נותרו ללא תמיכה ונסגרו או עברו לרפואה אלופתית (קונבנציאונלית)
5. מתקפות תדמית – איך נולד מיתוס "השרלטנות"
העיתונות הפופולרית פרסמה כתבות ולעיתים קריקטורות שציירו את ההומאופתיה כלא־רצינית, מיושנת ואפילו כשרלטנית.
כך נוצר דימוי ציבורי של תחום "שולי".
6. הרצון לתוצאה מהירה — "לקחתי כדור והכול בסדר"
הומאופתיה מטפלת בשורש הבעיה, תהליך שדורש זמן והסתגלות של הגוף.
תרופות קונבנציונליות מדכאות סימפטומים במהירות, ויוצרות תחושת החלמה – גם אם בפועל הבעיה האמיתית לא נפתרה. אנשים התרגלו לחיפוש פתרון מהיר, גם במחיר של הזנחת השורש.
אנשים התרגלו לרעיון של "לקחת כדור — והכול עובר" בלי לחשוב על ההשלכות.
7. פרדוקס המחלות הכרוניות — מטפלים לנצח, אבל לא מרפאים
אירוניה היא שלאורך עשרות שנות התפתחותה, הרפואה המודרנית לא הצליחה לרפא אף מחלה כרונית אחת.
במקום זאת, מטופלים צורכים תרופות לכל החיים כדי לשלוט בסימפטומים – במחיר של תופעות לוואי קשות ונזק מצטבר.
הומאופתיה שואפת להסיר את סיבת המחלה ולאפשר חיים ללא תלות קבועה בתרופות.
וזה בדיוק המקום שבו מתחיל הסיפור המרתק של חזרתה של ההומאופתיה — לאט, בשקט, אך בעקביות — אל מרכז הבמה.
הומאופתיה במאה ה־21: למה חוזרים אליה
התעוררות העניין בהומאופתיה
היום, ההומאופתיה בישראל ובעולם כולו הולכת ותופסת מחדש את מקומה ברפואה. זה לא קורה בזכות קמפיינים פרסומיים רועשים, אלא מפני שיותר ויותר אנשים מחפשים גישה שמטפלת לא רק בתסמינים – אלא באדם כולו. טיפול הומאופתי פועל בעדינות, בבטחה וללא תופעות לוואי, וזה חשוב במיוחד על רקע העלייה במחלות כרוניות.
שינויים חיוביים בישראל
אפילו בעולם האקדמי נרשמים צעדים חשובים. לאחרונה נפתח באוניברסיטת תל אביב קורס ברפואה אינטגרטיבית – צעד קטן אך משמעותי. ובכל קופות החולים בישראל, כבר יותר מעשור, זמינות באופן רשמי גם שירותי רפואה משלימה – וההיצע הזה ממשיך להתרחב.
למה המגמה משתנה?
-
הרפואה המודרנית הולכת ומתפצלת. מופיעים מומחים זעירים בתחומים ספציפיים – עד לרופא שמתמחה בציפורן של הזרת ברגל ימין.
-
היקף המידע הרפואי גדל בקצב אקספוננציאלי, קשה עד בלתי אפשרי לשלוט בו, ובלתי ניתן לבצע מחקרים על כל הצירופים האפשריים של תרופות.
-
חולים רבים נוטלים 15–20 כדורים ביום, ובכדי לא להתבלבל – משתמשים בקופסאות מיוחדות המחולקות לפי ימים ושעות.
-
זהו ממש תיאטרון האבסורד, שבו מאבדים את הראייה הכוללת: מאחורי האיברים מפסיקים לראות את האדם, ומאחורי הפרטים – את המערכת כולה.
ראייה שלמה על הבריאות
ההומאופתיה מחזירה את הגישה השלמה לבריאות. היא מתייחסת לגוף כמערכת אחת, ומפעילה את הכוחות הפנימיים שלו לריפוי. לכן, במאה ה־21, יותר ויותר אנשים בישראל ובעולם בוחרים שוב בטיפול הומאופתי – לא רק כדי להסיר את הסימפטומים, אלא כדי לפתור את המחלה מהשורש, הן ברמה הפיזית והן ברמה הרגשית.
למידע נוסף על הומאופתיה - כאן.