ניהול וליווי מקרים
רוב האנשים שמגיעים להומאופת, תופסים אותו כ״רופא, רק טבעי״ — מישהו שייתן משהו עדין וטבעי במקום אנטיביוטיקה או משכך כאבים.
הם לא יודעים מה זה גישה הוליסטית. לא יודעים שלפעמים גרגר אחד מספיק. שמה שהומאופתיה עושה זה להניע תהליך — לא רק להעלים סימפטום.
כמו שאומרים — מטופלים לא קוראים ספרי רפואה.
יש להם חיים, עבודה, משפחה, בעיות.
הם לא באים בשביל פילוסופיה — הם רוצים פתרון.
ולפעמים תופסים אותנו כמו עוד רופא, שאפשר להתלונן בפניו ולקבל ״משהו לשיעול״.
ואנחנו — נמצאים בין שני עולמות.
מצד אחד — אנחנו יודעים: מאחורי הסימפטום יש סיפור, מאחורי המחלה — אדם. גם מצב אקוטי הוא חלק מהקונטקסט העמוק.
מצד שני — מולנו יושב אדם שכואב לו, שרע לו. הוא לא קרא את ה"אורגנון", הוא לא מבין למה אנחנו לא נותנים לו רמדי מיד או למה מנה אחת — וזהו.
כאן מתחיל ניהול המקרה האמיתי.
האזור העדין שבו ידע מקצועי משתלב עם פסיכולוגיה, גמישות, יכולת להסביר ולהקשיב — ולפעמים גם לדעת מתי לא להפריע.
אנחנו קוראים לזה ליווי.
כי זה דרך.
מסע משותף של שניים.
ואיך שנלך בדרך הזו — יקבע לא רק את התוצאה, אלא את כל החוויה של המטופל.
בפרק הזה נדבר על מה שלפי הניסיון שלי באמת חשוב בליווי המטופל:
למה מבנה ותהליך ברורים הם הבסיס לאמון — ואיך זה קשור לטיפול הומאופתי?
למה מבנה ותהליך ברורים הם הבסיס לאמון — ואיך זה קשור לטיפול הומאופתי?
אנחנו, הומאופתים, לא אלוהים. לפעמים אנחנו קולעים בול במרשם, לפעמים פחות. לפעמים הגוף מפתיע, לפעמים המקרה מורכב יותר ממה שנראה.
אבל כדי שלמטופל תהיה סבלנות להישאר בתהליך — הוא חייב להרגיש שיש כאן סדר, שיש מישהו שמוביל אותו, שיש מבנה.
זה בדיוק מה שלמדתי גם מהחיים. פעם נרשמתי לקורס יוקרתי באנגלית. לא הגעתי לכל היעדים שדמיינתי — אבל המבנה הברור, התמיכה, ההדרגתיות — כל זה גרם לי להרגיש שאני מתקדמת. נשארתי, המלצתי, ולא הרגשתי מתוסכלת.
אותו עיקרון עובד גם בטיפול הומאופתי.
מטופלים מגיעים עם ציפיות ברורות — לפעמים מוגזמות.
הדרך לא תמיד פשוטה או מהירה.
אבל כשהם יודעים שיש מבנה, שיש נקודות עצירה ובדיקה, שיש ליווי אמיתי — הם נשארים.
הם סומכים.
ולכן, בכל תהליך טיפולי אצלי:
✔ הפגישה הבאה נקבעת מראש.
✔ שבועיים אחרי המרשם אני מבקשת עדכון.
✔ יש תקשורת ברורה ותמיכה לאורך כל הדרך.
כי אמון לא נבנה רק מהתוצאה — הוא נבנה גם מהדרך.
למה אני תמיד קובעת את הפגישה הבאה מראש
לכאורה, פרט קטן.
יש הומאופתים שאומרים למטופל:
"תהיה איתי בקשר — נחליט אחר כך מתי נקבע את הפגישה הבאה."
במבט ראשון — מה זה משנה?
לקבוע עכשיו או אחר כך?
הרי זה לא משפיע על התוצאה, נכון?
לא נכון!
יש הבדל — הבדל גדול.
תופעה פסיכולוגית ידועה מעולם תרומת האיברים ממחישה את זה בצורה ברורה.
מדובר במה שנקרא opt-in ו-opt-out, או בעברית פשוטה — מערכת של הסכמה כברירת מחדל.
במדינות מסוימות תרומת איברים לאחר המוות מותרת אוטומטית. מי שלא רוצה — יכול לסרב.
במדינות אחרות — להפך: מי שרוצה לתרום את איבריו צריך להסכים לכך מראש.
על הנייר — חופש הבחירה קיים בשני המקרים.
אבל הנתונים מדהימים: במדינות שבהן ההסכמה ניתנת אוטומטית, שיעור התורמים גבוה פי כמה.
למה?
רוב האנשים פועלים מתוך אינרציה.
אם משהו כבר "מסודר" — הם פשוט ממשיכים עם זה.
אם צריך בכל פעם לקבל החלטה מחדש — רבים דוחים או בורחים מזה.
כך בדיוק קורה גם בתהליך ההומאופתי.
כשכבר יש תור לפגישה הבאה — יש פחות מקום להתלבטויות, דחיות או יציאה מהתהליך.
כשהפגישה לא נקבעה — בכל פעם המטופל צריך לשאול את עצמו מחדש:
"האם ללכת? אולי לחכות? אולי זה יעבור לבד?"
לכן אני תמיד קובעת את הפגישה הבאה מראש.
זו לא פורמליות ולא כפייה.
זו חלק מהמבנה שמעניק למטופל תחושת ביטחון:
"אני בתוך תהליך. יש דרך, ואני הולך בה."
וזה מצמצם משמעותית את הסיכון שהמטופל, מבלי לשים לב, ייצא מהתהליך ויפסיד את ההזדמנות לעזור לעצמו.
למה אני בדרך כלל קובעת את הפגישה הבאה כעבור ארבעה שבועות
המספר הזה לא נבחר במקרה.
ברוב המקרים, אחרי ארבעה שבועות כבר אפשר לראות איזשהו שינוי — גם אם הוא קטן או לא תמיד ברור למטופל עצמו.
וכאן יש נקודה חשובה:
התפקיד של ההומאופת הוא לא רק לעקוב אחרי השינויים, אלא גם לעזור למטופל לשים לב אליהם.
למה אדם לא תמיד רואה שמשהו משתנה?
✅ השינויים קורים בהדרגה, בצעדים קטנים
כשעוקבים אחרי עצמנו כל יום, קשה לשים לב לשינויים קטנים. זה כמו להסתכל כל יום על ילד שגדל — מי שלא ראה אותו הרבה זמן יבחין בהבדל, אבל ההורים פחות.
✅ האדם מתמקד במה שעוד לא עבר
המטופל לפעמים אומר: ״עדיין כואב לי״ — אבל כשמתחילים לשאול שאלות מדויקות, מגלים שהעוצמה ירדה, התדירות פחתה או שההרגשה הכללית השתפרה. הוא פשוט לא שם לב לזה.
✅ אנחנו נוטים לשכוח מאיפה התחלנו
אחרי חודש קשה לזכור עד כמה רע הרגשנו בהתחלה. לכן אני תמיד מתעדת את התלונות והמדדים הראשוניים, כדי שאפשר יהיה להשוות בהמשך.
✅ סקפטיות או חרדה מקשות לראות את ההתקדמות
אנשים שנכנסים לתהליך עם ספקות או דאגה נוטים במיוחד להמעיט בהתקדמות או לא לראות אותה בכלל.
למה דווקא ארבעה שבועות?
לפי הקווים המנחים הקלאסיים בבתי הספר להומאופתיה, ממליצים להמתין כ-6 שבועות עד לפגישה הבאה או הערכת מצב.
כך גם אני נהגתי בתחילת דרכי. אבל מהר מאוד ראיתי שלרוב המטופלים זה פשוט יותר מדי זמן.
במהלך התקופה הזו הם עלולים לאבד תחושת תהליך, להתחיל לדאוג, לאבד אמון או להיעלם לגמרי מהקשר.
לכן בהדרגה עברתי לשיטה שבה הפגישה הבאה נקבעת ארבעה שבועות אחרי הקודמת.
אגב, גם ויטולקס ממליץ על בדיקת מצב כעבור ארבעה שבועות, בלי קשר לשאלה אם צריך לשנות או לחדש משהו.
📁הסבר מפורט על ההמלצות של ויטולקאס, וגם טבלאות EXCEL שיכולות לעזור להעריך את המצב לאחר ארבעה שבועות — תוכלו למצוא כאן.
חשוב לדעת:
4 שבועות זו נקודת עצירה ובדיקה — זה לא אומר שבהכרח צריך לשנות משהו.
לפעמים יהיה צורך בחידוש או שינוי, לפעמים לא — הכול תלוי בדינמיקה של המקרה.
ומה לגבי יוצאים מן הכלל?
במקרים של מטופלים חרדתיים במיוחד, שמציפים אותי בהודעות ולא מצליחים לחכות, אני מקיימת פגישות לעיתים קרובות יותר — כל שבועיים.
אבל זו בדיוק החריגה, לא הכלל.
ברוב המצבים, קצב של ארבעה שבועות שומר על האיזון:
המטופל מרגיש ליווי ותמיכה, אבל נשאר גם מקום לתהליך הטבעי של הגוף.
גם אנחנו, ההומאופתים, בני אדם — איזון להומאופת ותמיכה למטופל
מצד אחד — חשוב לנו להיות זמינים עבור המטופלים, במיוחד כשהם בעיצומו של תהליך טיפולי, מרגישים חוסר יציבות או חרדה.
מצד שני — גם לנו יש חיים משלנו:
✔ משפחה,
✔ זמן להתאוששות,
✔ מטופלים נוספים,
✔ בריאות אישית,
✔ ואפילו… מצב רוח אנושי, שלא תמיד מושלם.
חיפשתי הרבה זמן איך ליצור איזון בין זמינות לבין שמירה על הגבולות שלי.
עבור עצמי בחרתי באסטרטגיה של "להכין תרופה למחלה".
במילים אחרות — אני מסבירה למטופל מראש מה יכול לעזור לו ברגעים שבהם הוא מרגיש צורך לפנות אליי מחוץ למסגרת המפגשים המתוכננים.
בפרקים הבאים — רשימה של צעדים פרקטיים.
שעות תקשורת ותשובות מוכנות — שקט לכולם
🕑 שעות תקשורת ברורות
המטופל יודע מראש מתי אני זמינה ומתי אפשר לצפות לתגובה.
כדי להוריד מתחים מיותרים, מוגדרת אצלי הודעה אוטומטית בוואטסאפ, שמעדכנת את שעות הפעילות.
דבר קטן ופשוט — אבל הוא מונע אי-הבנות, מפחית לחץ וחוסך אכזבות.
❓ רשימת "שאלות ותשובות"
עם השנים אספתי רשימה של השאלות הנפוצות ביותר שהמטופלים שואלים.
כדי לא לחזור על עצמי כל פעם מחדש, יצרתי עמוד מסודר של שאלות ותשובות.
לעיתים קרובות, אנשים מוצאים שם תשובה עוד לפני שהספיקו לשלוח לי הודעה.
זה חוסך גם להם זמן, גם לי — ובעיקר, מפחית חוסר ודאות ומרגיע את התהליך.
כשההומאופת לא זמין: פתרונות מעשיים לתמיכה עצמית שלב אחר שלב
רשימת תרופות סבתא למצבים קלים
לפעמים קורים דברים לא נעימים — כאב גרון, חום, בטן רגיזה.
כדי שהמטופל לא ירגיש חסר אונים ולא יחכה לי בלחץ, יצרתי באתר שלי אזור שנקרא "תרופות סבתא".
שם תמצאו אוסף של אמצעים טבעיים, בדוקים ופשוטים, שלא מפריעים לטיפול ההומאופתי ואפשר להשתמש בהם לבד.
אני מעדכנת את הרשימה הזו באופן קבוע ומוסיפה המלצות חדשות, כדי שהיא תישאר חיה, רלוונטית ושימושית.
מדריך לעזרה ראשונה הומאופתית
הכנתי גם מדריך קצר לעזרה ראשונה — רשימה של 17 רמדיס בדוקות שיכולות לעזור במצבים לא צפויים:
✔ פציעות
✔ כוויות
✔ הרעלות
✔ עקיצות חרקים
✔ מכת שמש
✔ ועוד הפתעות לא נעימות
התבוננות ככלי להתמודדות עם כאב
עוד כלי שאני מציעה למטופלים שלי הוא תרגול של התבוננות פנימית, או במילים אחרות — התבוננות מודעת.
זו לא סתם מילה אופנתית מעולם הפסיכולוגיה, אלא דרך מאוד פרקטית ואפקטיבית לעזור לעצמנו — במיוחד כשמדובר בכאב או ברגשות עוצמתיים.
איך זה עובד?
בבסיס של התרגול הזה עומד אותו עיקרון שמוכר מזמן גם מהפיזיקה הקוונטית:
מה שנכנס לשדה ההתבוננות — מתחיל להשתנות.
כך בדיוק בנויים גם הגוף וגם הנפש שלנו.
כאשר אנחנו מפעילים את המתבונן הפנימי,
עצם הנוכחות שלו משפיעה על מה שמתרחש בתוכנו — ברובד העמוק והעדין ביותר.
רגשות, תגובות ותחושות פיזיות כבר לא מתגלגלים אוטומטית.
הם מתחילים להשתנות — בהדרגה, בלי מאבק, בלי לחץ, בלי כפייה עצמית.
חשוב להבין:
לעיתים קרובות, דווקא בהתחלה התחושות — כאב, מתח, פחד — עלולות אפילו להתגבר.
זה טבעי.
אנחנו פשוט מתחילים לראות אותן לראשונה במקום להדחיק.
אבל אם לא נברח ונמשיך להתבונן — עם הזמן המתח שוכך, והתחושות הופכות קלות יותר.
כל מה שנדרש הוא כנות עצמית וקצת סבלנות.
מצב כזה של התבוננות מודעת נקרא לעיתים גם מודעות או mindfulness.
אבל מאחורי המילים האלו יש כלי מאוד מעשי —
מיומנות שמאפשרת באמת לשנות את מה שקורה בתוכנו.
מה עושים בפועל?
✔ עוצרים לרגע.
✔ ממקדים תשומת לב לגוף ולרגשות.
✔ סורקים את עצמנו שלב אחרי שלב:
מה אני מרגיש/ה בראש?
בפנים?
בגרון, בחזה, בבטן, בידיים, ברגליים?
✔ שמים לב לכל פרט — חום, קור, מתח, דקירות, רגשות, מחשבות.
אין צורך לנתח, להסיק מסקנות או לנסות לתקן משהו.
רק לשים לב, רק להתבונן.
זה אולי נשמע פשוט, אבל זו מיומנות שדורשת תרגול.
היא מאפשרת לנו לזהות את הדפוסים האוטומטיים, הפחדים והאמונות שמפעילים אותנו מתחת לפני השטח.
וברגע שמזהים אותם ומתבוננים בהם — הם מתחילים לאבד מהכוח שלהם.
למה זה חשוב בתוך תהליך טיפולי?
כי הגוף והנפש הם שלם אחד.
ככל שנלמד להתבונן במצבים שלנו במודעות, אפשר:
✔ להפחית את תחושת הכאב הסובייקטיבית
✔ לעבור ביתר קלות משברים והחמרות
✔ להבין טוב יותר איך הגוף מגיב לטיפול
✔ להפחית חרדה ומתח
אני תמיד מדגישה:
התבוננות לא מחליפה טיפול הומאופתי — אלא תוספת נהדרת לו.
לפעמים זה הכלי שמאפשר לעבור את הרגע הקשה בלי התערבות מיותרת, ולשמור על תחושת ביטחון בתוך התהליך.
איך לנטרל תגובה חזקה מדי לרמדי — בצורה עדינה ובטוחה
פעם, בחופשה, החלטתי לנסות סקי מים — אלה שמחוברים לסירה עם מנוע.
עמדתי על החוף, קצת לחוצה, וחשבתי שעכשיו יסבירו לי איך לשמור על שיווי משקל או איך להיראות טוב על הגלים.
אבל הדבר הראשון שהמדריך אמר היה אחר לגמרי:
"קודם אסביר לך מה לעשות אם תיפלי."
זה נשמע לי מוזר ואפילו קצת מלחיץ, אבל אחר כך הבנתי — זו בדיוק הנקודה שנותנת ביטחון.
כשברור שגם אם משהו משתבש — יש דרך להתמודד עם זה, הכול נהיה רגוע יותר
כך גם בתהליך ההומאופתי.
לפעמים התגובה של הגוף לרמדי חזקה מהמצופה.
זה לא אומר שמשהו השתבש — אבל חשוב לדעת איך להתמודד עם זה בצורה עדינה ובטוחה.
וזה לא קפה, מנטה או קמפור.
ברוב המצבים אני ממליצה על דרך הרבה יותר עדינה, פשוטה ומבוקרת להרגיע את התגובה של הגוף.
✅ זו דרך פשוטה, בטוחה ותמיד זמינה.
✅ והיופי בה — שהיא לא מנטרלת לגמרי את ההשפעה של הרמדי, אלא רק מרככת בעדינות את עוצמת התגובה.
במקום לעצור את התהליך — אנחנו נותנים לגוף להמשיך בקצב שנכון לו, בלי להציף אותו.
איך עושים את זה בפועל:
✔ אם הרמדי בצורה של גלובולים:
לזרוק גלובול אחד לכוס מים נקיים, בלי לערבב.
מיד לשתות לגימה אחת מהמים (רק מהמים — הגלובול שוקע לתחתית).
זה עובד בכל פעם, אם אכן מדובר בתגובה לרמדי ולא במשהו חיצוני.
✔ אם הרמדי הייתה בטיפות:
לטפטף טיפה אחת לכוס מים נקיים, בלי לערבב.
לשתות לגימה אחת.
✔ אם המנה האחרונה הייתה כבר מדוללת במים (למשל, הגלובול כבר נמס במים):
לקחת כפית אחת (חייבת להיות לא ממתכת) מהכוס הזו.
להעביר לכוס חדשה עם מים נקיים, בלי לערבב.
לשתות לגימה אחת מהכוס השנייה.
חשוב לזכור:
לפעמים אחרי לקיחת הרמדי "צפים" החוצה מצבים ישנים ומודחקים.
זה יכול להעיד שלא מדובר רק בתגובה חזקה מדי, אלא בכך שהרמדי פתח שכבה עמוקה יותר, שלשם כך ייתכן ויידרש שימוש בפוטנץ גבוהה יותר.
אני מסבירה על זה בהרחבה בפרק על ההתאמה של הרמדי.
אבל חשוב לדעת: גם במקרים כאלה, שיטת הדילול הנוסף נשארת רלוונטית.
במובן מסוים, אנחנו מעלים כך בעדינות את הפוטמץ ועוזרים לגוף לעבור את השלב הזה בצורה קלה יותר.
רשימות מוכנות למצבי חירום ונסיעות
יש מצבים שבהם אדם רוצה להיות מוכן מראש להפתעות:
✈️ נסיעות
👶 לידות
🏥 ניתוחים
🤒 מחלות אקוטיות
למקרים כאלה הכנתי רשימות מסודרות של רמדיס הומאופתיות שכדאי להחזיק בהישג יד.
✅ זה מאפשר לי לעזור במהירות ובשקט גם מרחוק אם קורה משהו
✅ והמטופל — לא מרגיש חסר אונים
למה אני מבקשת למלא שאלון לפני פגישת מעקב
הזמן שלי יקר לי מאוד.
ובכנות? גם הזמן של המטופל יקר לי — כי דיבורים מיותרים לא מקדמים אף אחד.
אבל בתחילת הדרך שלי כמטפלת שוב ושוב חוויתי את אותה סיטואציה:
אנחנו יושבים בפגישת מעקב, אני מנתחת חצי שעה:
למה הרמדי לא עבד?
איפה אולי טעיתי?
למה אין שינוי?..
ורק אחרי חצי שעה מתברר שהמטופל בכלל עוד לא לקח את הרמדי.
או שלקח, אבל יומיים אחרי זה הלך לרופא שיניים ועשה זריקת הרדמה.
או שהיה במסאז' עם שמנים אתריים שמוכרים כאנטידוט.
או עשה בוטוקס.
או עוד משהו מהרשימה — יש לה המשך ארוך…
בכנות? ברגעים כאלה אני כועסת.
לא כי הבן אדם רע — אלא כי אני מבזבזת את הזמן והאנרגיה שלי לשווא, והכי חמור — אנחנו מאבדים זמן יקר של תהליך הריפוי.
בדיוק בגלל זה יצרתי שאלון פשוט אבל מאוד שימושי, שכל מטופל ממלא לפני פגישת מעקב.
אחד השאלות הכי חשובות שם נשמעת כך:
"האם בתקופה האחרונה עברת טיפולים, בדיקות רפואיות או פעולות אחרות שיכולות היו לנטרל את השפעת הרמדי?"
כדי שלא תהיה אי-הבנה, אני מפרטת במדויק מה נחשב לזה.
עובדים עם מה שיש
כשמולנו מטופל פתוח, שמוכן לשתף איך עבר עליו החודש האחרון — זה פשוט.
אבל לפעמים יש מולנו אדם סגור יותר, שפחות אוהב לחשוף פרטים אישיים,
ובמיוחד — הוא לא מבין מה הקשר בין זה לבין כאב הגב או הסינוסיטיס הכרוני שלו.
ופה בדיוק נכנס התפקיד שלנו — להסביר במילים פשוטות:
מה אנחנו מחפשים ולמה אנחנו שואלים, לכאורה, שאלות "פסיכולוגיות".
כשמטופל מבין למה אתה שואל — הוא הופך לשותף לתהליך.
וזה אחד הגורמים הכי חשובים לריפוי.
המטופל צריך להיות איתנו — לא נגדנו.
אבל אם גם אחרי ההסבר הוא לא מוכן לקבל את הגישה הזו — אנחנו לא מתעקשים.
אנחנו עובדים עם מה שיש.
עם מה שהמטופל מוכן לפתוח — בפנינו ובפני עצמו.
כי לפעמים, הדברים שאנחנו הכי רוצים לקדם — הבן אדם פשוט עוד לא מוכן אליהם.
ומה האנמן אומר על זה?
זה בדיוק מה שהאנמן מזכיר לנו בסעיף 6 של האורגנון:
כל מה שאנחנו באמת צריכים לדעת על המחלה — כבר נמצא על פני השטח.
אם רק נדע להתבונן בלי דעות קדומות:
"הרופא חסר הדעות הקדומות, שמודע לחוסר התועלת של ספקולציות תיאורטיות שלא ניתן לאמת אותן בניסיון,
לא מבחין בכל מחלה אלא בשינויים במצב הגוף והנפש (תופעות, אירועים, סימפטומים)
שניתנים לתפיסה חיצונית על ידי החושים.
כלומר, הוא מבחין רק בסטייה ממצב הבריאות הקודם של האדם,
כפי שהמטופל מרגיש אותה, הסביבה מבחינה בה והרופא רואה אותה.
כל הסימנים והתופעות הנראים האלו מציגים את המחלה במלואה —
ויחד יוצרים את התמונה האמיתית והיחידה האפשרית של המחלה."
איך לענות למטופלים על השאלות הקשות — למשל, למה לפעמים מנה אחת מספיקה, ומה בעצם קורה בגוף שלהם
הפרק הזה נמצא בעבודה