אתם יודעים איך רופאים היו בודקים פעם הימצאות סוכר בשתן? הם טעמו אותו
אם אתם ממשיכים לקרוא, כנראה יש לכם סיבולת גבוהה.
אני רוצה לשתף אתכם בסיפור לא מאוד קיצוני, אבל בהחלט עם נוכחות.
הגיעה אליי לקליניקה אימא עם ילדה בת שנה וקצת.
לפני מספר חודשים הופיעה לילדה פריחה בגוף, בעקבותיה היא הופנתה לרופא עור וטופלה במשחת סטרואידים. המשחה לא עזרה, לכן ההורים החליטו לפנות אליי.
בפגישה שלנו התינוקת לא עזבה את אימא שלה, וכל פעם שניסיתי להתקרב אליה היא התחילה לבכות. עם זאת, היא מאוד הסתקרנה ממני וכל הזמן הסתכלה עליי. כל פעם שהייתי מסתובבת לכיוונה ומסתכלת עליה, היא ישר הייתה מזיזה את המבט ממני. היא לא רצתה שאראה שהיא מסתכלת עליי. אם ניסיתי לגשת אליה הפה שלה מיד היה מתעקם כאילו תכף היא תפרוץ בבכי. לכן, רוב הפגישה התנהלה תוך כדי שמירה על ריחוק- ממש כפי שהתרגלנו לחיות בתקופה האחרונה בכל מקרה.
התחלתי לשאול את האימא על האופי של התינוקת לפרטי פרטים, על מה היא אוהבת ולא אוהבת, איך היא מסתדרת עם ילדים אחרים, האם היא ביישנית, מה היא אוהבת לאכול והאם היא מזיעה הרבה או שבקושי מזיעה.
וכשהגעתי לנקודה האחרונה האימא ענתה לי שהילדה לא מזיעה כלל.
כמו שאומרים, סומך, אבל בדוק.
העובדה היא, שכולנו מזיעים. יש כאלה שמזיעים לעיתים קרובות יותר, עם ריח חזק ויש כאלה שהזיעה שלהם כלל לא מורגשת. זו הסיבה שאני תמיד נוגעת לילדים ביד כדי לבדוק עד כמה הם ״לא מזיעים״ ומבקשת שיחלצו נעל כדי שאוכל להריח.
כן כן, אני מריחה נעליים של ילדים בקליניקה שלי - זה בהמשך לנושא של ״אבחונים רפואיים קיצוניים״.
אז לנעל של הילדה הקטנה הזו היה ריח לא נעים במיוחד. אמרתי את זה לאמא, והיא ענתה לי שזה רק הנעליים האלו, אין ריח באחרות.
אתם יודעים, כשאני מרגישה כף יד רטובה אצל ילד, ההורים אומרים לי לעתים קרובות שהקטנצ׳יק כנראה טבל את היד שלו איפשהו כשלא שמו לב, או עוד שלל סיבות אחרות. אנחנו פשוט כל כך רגילים לילדים שלנו שלעיתים קרובות אנחנו לא שמים לב למה שיהיה מובן מאליו לאדם אחר, במיוחד - למומחה שלימדו אותו כיצד להריח נעליים.
לכן, לקחתי את ההזעה החזקה הזו עם הריח הלא נעים כסימפטום מרכזי (בלי קשר לאיכות הנעליים).
אחת מהרמדיז ההומאופתיות הנפוצות לטיפול בילד שסובל מריח חזק של רגליים מזיעות היא ״סיליקה״. מלבד ריח הזיעה החריף, דבר נוסף שעורר את תשומת לבי הוא המצב הנפשי והרגשי של הילדה- העובדה שהייתה ביישנית מאוד, איך שהיא נרתעה ממני וכל הזמן נצמדה אל אימה. כל אלו מהווים תסמינים מרכזיים של סיליקה.
נתתי לילדה כדור אחד מהרמדי במרפאה.
הכדור הוא למציצה, ויש לשים אותו מתחת ללשון, אבל הילדה לעסה אותו מהר ובלעה.
אז אני, בספק רב שהכדור ישפיע, הבאתי לאימא שלה כדור נוסף כדי שתוכל בבית למהול אותו במים ולתת לילדה לשתות.
והנה החלק הכי מעניין,
אחרי זמן די קצר כשהתחלנו בתהליך הפרידה אמרתי לילדה: ′′ זהו סיימנו, אולי עכשיו תסכימי לבוא אליי ולחבק אותי לשלום?".
פתאום, הילדה ניגשה אליי, חיבקה אותי ואפילו נתנה לי נשיקה על הלחי! זה היה כל כך מוזר לשתינו, לי ולאימא שלה! הילדה תמיד נרתעה מזרים, ובמיוחד רופאים...
ישר הבנתי שסיליקה החלה לפעול פשוטו כמשמעו.
אחרי שלושה שבועות אימה של הילדה כתבה לי שהפריחה עברה ואין להן אפילו עם מה להגיע לפגישת מעקב.
איחלתי לשתיהן בריאות איתנה.
והנה דוגמה לתוצאות טובות בעקבות טיפול נכון, שנבעו מאבחון לא שגרתי.