הפתעה מה־Nat-M — האצבעות נפרדו

״אגב… האצבעות ברגליים שלי הפסיקו לעלות אחת על השנייה״. שקט. אני ממצמצת. בכלל דיברנו על משהו אחר.

— באמת? — כן, התרחקו. לא סיפרתי קודם — זה פשוט לא הפריע לי.

וכאן המוח המקצועי שלי נכנס למצב ״כלב רועה גרמני״ — עלה על עקבה ולא מרפה.

אני פותחת את התוכנה ההומאופתית, ספרים — קנט, פאטאק, רוברטסון וכל החבורה. במערכת שלי יש כ־300 ספרים דיגיטליים, ואני מתחילה לחפש בכל מיני מילות מפתח. כלום! שלוש שעות מול המחשב — ללא תוצאה.

מחברת את ה־AI. הוא עושה פרצוף חכם וגם… לא נותן תשובה מספקת. (תודה, חבר יקר.)

נזכרת בבֶנינגהאוזן: אם אין סימפטום מדויק — חפשי ניסוחים קרובים בפרקים אחרים.

מוצאת ingrowing nails — לא מתאים: שם מדובר בצמיחה פנימה, וכאן מדובר בחפיפה. חושבת על שיניים ״חופפות״ — מקסימום crowded teeth (שיניים צפופות), אבל משום מה שם Natrum muriaticum לא מופיעה (והיא לגמרי אמורה להיות שם!).

ופתאום צצה פנינה קטנה: Extremities → CROSSED → sits with arms (2) — יושב עם ידיים משולבות. בסך הכול שני רמדיס.  ובתוכן — Natrum muriaticum.

תנוחת ״ידיים משולבות״ היא ביטוי גופני של סגירות/חסימה: ״השטח סגור, אל תתקרבו״. ואז זה מכה בי: אצבעות שעולות זו על זו — אותה הגיאומטריה של הגוף.

אנחנו מגבילים את עצמנו, לא נותנים לאף אחד להתקרב — לכן אין מקום, והחלקים נדחסים זה על זה. אחרי נטילת NAT-M — פתאום נוצר מרחב. האצבעות התרחקו, כמו שכנים אחרי ישיבת ועד בית שהסתיימה בשלום.

רמדי Natrium Muriaticum— זה על קשר חזק מדי, על התמזגות עם אדם אחר עד כדי כך שנראה שאי־אפשר להיפרד ממנו. ואם בכל זאת מתרחשת פרידה, בפנים נשאר כאב עמוק שלא מאפשר לפתוח את הלב לקשר חדש. לעיתים, אחרי פרידה כזו, האדם בוחר באופן לא מודע מערכות יחסים שבהן קרבה אמיתית איננה אפשרית: עם נשואים, עם מי שחי ביבשת אחרת — העיקר לא להסתכן שוב בכאב של אובדן.

אצבעות שעולות זו על זו הן מטאפורה גופנית לאותה היצמדות. הגוף מדבר בשפת הנפש: ״אני לא יכולה להתרחק. אני אחזיק אותך בכל מחיר — גם אם אצטרך להשתלב ולהתמזג כדי שהקשר יהיה חזק יותר״.

רמדי Natrium Muriaticum איפשרה למטופלת לשחרר, לקבל את הפרידה. ואז האצבעות ברגליים התרחקו — כאילו הגוף סוף־סוף הכיר בנפרדות שלה ונתן לה מרחב להיות היא עצמה, בלי ההשתלבות הכואבת באחר.

המוסר השכל? לפעמים רמדי מרפאה משהו שלא ידענו עליו בכלל — ומאירה פתאום את המוטיב של הגוף. לא ״סימפטום מהספר״, אלא גיאומטריה חיה: איפה שהיה צפוף — נהיה מרווח. והגוף אומר: ״פְּיוּ, סוף סוף השתחררתי״.

אני מוסיפה לעצמי רובריקה חדשה — לעתיד. משתפת כי אולי זה יעזור גם לכם.

קולגות, למי עוד היה ״יציאה מהדירה הצפופה״ של האצבעות — עם NAT-M או עם רמדיס אחרות?

נ.ב. מטופלים יקרים, כן, לפעמים אנחנו נעלמים לשלוש שעות וחוזרים עם עיניים של דביבון חושב. זו לא דחיינות. זה הומאופת שחוקר, חושב, פותר… וצובר ניסיון כדי שבפעם הבאה — יהיה בטוח יותר (למרות שהפרקטיקה מוכיחה: תמיד יהיה משהו חדש ומפתיע 🙂).

נ.ב.2 התמונה לא משקפת בדיוק את המצב האמיתי, אבל זו התמונה שה־AI הצליח לייצר — ביקשתי ממנו כי לא הייתה לי תמונה של המצב לפני ואחרי.

🟠קישור לאתר הרשמי שלי: https://valentinaglik.com/

🟠 הרשמה לניזלטר: https://valentinaglik.com/news-letter-registration