יוצאת – לא יוצאת: סיפורי שיני הבינה

אחד יצא, השני בדרך, והשלישי עושה תרגיל:

 "יוצא – לא יוצא. 

כואב – לא כואב. 

אקמול ועוד אקמול.

לעקור? או לסבול? 

או שאולי… לעצור לרגע ולהקשיב למה שהגוף מספר?"

כי שיני הבינה לא רק בוקעות – הן גם מספרות סיפור.

"מהר, מהר, בכל הכוח. ואם לא מספיק כוח – נוסיף עוד יותר כוח!" – אומרת BELL. ואז היא מרגישה דלקת וחום חזק באזור השן הבוקעת. "הראש שלי רותח מחום, אבל הידיים והרגליים קפואות – כי פשוט לא נשאר להם חום, הכול הלך לכיוון השן!"

"לאט, לאט ובזהירות…" – אומרת CALC. "מה יש שם בחוץ? מי יודע? אולי זה מסוכן… וזה נמשך שנים על גבי שנים."

"אהההה!!!! לא נותנים לי לצאת!!! אההההה!!!" – צועקת CHAM, שלא סובלת שמשהו לא הולך לפי רצונה.

רמדי HECLA LAVA בוערת מבפנים: "וואו, איך אני בוערת – לגמרי הר געש! שהכול יתפוצץ – רק ככה אוכל לצאת."

"ואני – אני לא יכולה לזוז… פשוט לא יכולה," נאנחת CAUST. "בכל סיטואציה של שינוי כזה או אחר – אני קופאת. אני נהיית משותקת. אני רגישה מדי לשינויים. אפילו לא יכולה לעשות פיפי אחרי ניתוח, ובבוקר לפעמים אין לי קול. רגישה אני, מאוד מאוד!"

"ואני… אין לי כוח לצאת," אומרת FERR-PHOS. "אני נראית בריאה וחזקה – אבל בפנים ריקה. אין לי כוח אפילו להוציא סימפטומים כשאני חולה, רק חום קל כזה וזהו."

"ולך אין כוח – ואני עם כוח, אבל רק כלפי חוץ," מוסיפה FL-AC. "אני כמו בניין יפהפה שמתפרק מבפנים, עם סדקים… וגם לזה כבר אין לי משאבים. אפילו האמייל בשיניים, שזה החומר הכי חזק – גם הוא מתחיל להתפורר."

"רק אל תריבו, פליז… אני לא יכולה לסבול ריבים!" – מתחננת MAG-C. "גם אני סובלת ממש. כשמשהו צריך להיפתח, להיקרע – כמו החניכיים כדי לאפשר בקיעה – אני לא יכולה לסבול את זה. אפילו הקקי לא יוצא, ואז אני סובלת מעצירות."

"ואני – סתם עקשנית," אומרת SIL. "אני צריכה שהכול יהיה לפי הספר, עם גבולות ברורים. אז למה שאצא? ככה כתוב בספר? לא, זה לא הספר הנכון. אבל לא אתווכח אתכם – אין לי כוח לזה."

"אם אצא – יזהו אותי, ואז יפגעו בי. יעקרו אותי," לוחשת לעצמה MERC. "לא אצא. הריקבון מתחיל בגללי? אז מה. עדיף ככה מאשר למות תחת ידיו של רופא שיניים."

"עזבו את הדיבורים האלו… תנו לי לשכב," מתנשפת OZONE. "אין לי כוח, אני חולה, לא מרגישה טוב. לא בא לי כלום, גם לא לצאת. אחרי מחלה אני נשארת מרוקנת לגמרי, בקושי נושמת."

זה סיפור של מעבר:

 מנעורים מלאי חלומות – אל בגרות עם אחריות. 

מספונטניות – אל נוכחות מודעת.

והכאב? הוא חלק מתהליך הצמיחה.

אבל ההומאופתיה מזכירה לנו – אפשר גם אחרת. אפשר שהדרך תהיה עדינה יותר, תומכת, מלאה מודעות. לא רק להקל על הכאב – אלא ללוות את הטרנספורמציה הפנימית, ולהפוך אותה למסע של גדילה אמיתית.

וגם – לאפשר לשיני הבינה לבקוע בזמן, וללא כאב.

🌐 למידע נוסף:

🟠 האתר הרשמי שלי: www.valentinaglik.com

🟠 הרשמה לניוזלטר: לחצו כאן