פסיכוסומטיקה של תאונות דרכים

פסיכוסומטיקה של תאונות דרכים

התנועה הייתה איטית. פקק שנמשך על פני קילומטרים, והמכוניות כמעט לא זזו. היא בהתה באורות של הרכבים שלפניה — אורות מטושטשים, מרוחים, חסרי צורה.

"מה עכשיו? עבודה חדשה? איפה בכלל? ואיך?

 ומה אם זה לא יצליח?

תמיד הלכתי ראש בקיר... פעם שמעתי שמאחורי הגב קוראים לי 'בולדוזר' — ולא נעלבתי. להפך — זה נשמע לי כמו מחמאה. 

אני שונאת חוסר ודאות. אני צריכה מטרה כדי לנוע לקראתה במהירות שיוט. היום אני אתחיל לחפש עבודה חדשה. מקום שבו אוכל לבטא את עצמי עד הסוף!"

היא ניערה את הראש, ניסתה להפסיק את שטף המחשבות. אבל הן חזרו שוב. כמו זבובים טורדניים.

ואז זה קרה. 

דחיפה קלה. 

צליל ברור של התנגשות.

"לעזאזל," היא לחשה, כשהבינה שנכנסה ברכב שלפניה.

אומרים שתאונות דרכים משקפות את המציאות הפנימית שלנו. 

הפסיכוסומטיקה של תאונות מדויקת להפליא: 

כל התנגשות, כל שריטה קטנה — נושאת מסר פנימי.

כשמישהו נכנס בך מאחור — 

זה כאילו החיים לוחשים: 

"תסתכלי אחורה. את מפספסת משהו. משהו שאת מנסה לא לראות — אבל כבר אי אפשר להתעלם." 

זה יכול לרמז על תקיעות, על צורך לזוז קדימה.

אבל כשאת נכנסת במישהו אחר? 

זה סימן אחר לגמרי: 

"את הולכת לכיוון הלא נכון. או אולי מהר מדי. 

תעצרי. תסתכלי. תחשבי."

היא שמעה את הבום הזה — ונזכרה בבדיחה ישנה.

ניסוי: רצו להשוות בין התנהגות של קוף לאדם.

הכניסו לתוך כלוב עץ דקל עם בננה בצמרת, 

ועל הרצפה — מקל.

שחררו קוף רעב. 

הוא ראה את הבננה והתחיל לנער את העץ. 

הבננה לא נפלה. 

הוא המשיך לנער. כלום. 

ואז הקול הפנימי אמר: "עצור. תחשוב." 

הקוף עצר, הסתכל, מצא את המקל, 

זרק על הבננה — והבננה נפלה.

ואז הוא אסף אותה ואכל בשלווה.

 אחריו הכניסו בן אדם רעב. 

גם הוא התחיל לנער את העץ. 

הבננה לא נפלה. 

הוא המשיך, עוד ועוד. שום דבר.

הקול הפנימי אמר: "עצור. תחשוב." 

והוא ענה: "מה יש לחשוב? צריך לנער!" 

התאונה והבדיחה הזו הפכו בעבורה לסימן. 

פתאום היא הבינה — 

שהיא מתנהגת בדיוק כמו אותו אדם שממשיך לנער את העץ, 

במקום לעצור ולהביט סביב.

כל חייה היא נאבקה. 

על קריירה, על המקום שלה בקבוצה, על הכרה. 

כל צעד היה מחושב, כל מטרה ברורה. 

וגם עכשיו — ברגע השבר הזה — 

היא שוב מנסה לשלוט, לבנות תוכנית, למצוא תשובות.

אבל אולי… 

אולי זה בדיוק מה שלא צריך לעשות עכשיו?

היא הביטה על הידיים שלה, עדיין אוחזות בהגה. 

"עכשיו זה הזמן לעצור. 

להפסיק לנער את הדקל. 

פשוט… להיות ולראות."

האם יש רמדי שיכולה לעזור לה לעצור ופשוט להיות —

 עוד לפני שהחיים עוצרים אותה דרך תאונה, מחלה או אירוע לא נעים?

התשובה היא כן. ויש אפילו כמה כאלו. 

ואחת מהן — בהחלט תוכל לעזור לה.

כל הרמדיס האלו מתאימות לאנשים עם אמביציה גדולה, 

ונחישות להגיע למטרה בכל אמצעי אפשרי. 

אבל כל אחת מהן שונה, ולכל אחת יש ניואנסים חשובים שמבדילים אותה מהשאר.

🔸 Haliaeetus leucocephalus –

 מכוונת לשליטה וייחודיות. אבל יחד עם זה — המשפחה והקבוצה מאוד חשובים לה.

🔸 Lycopodium – 

שואפת להסתיר חולשה פנימית דרך הישגים. היא לעולם לא תודה בזה, ותעמיד פנים שהיא "הכול יכולה"... אבל בבית? בבית היא תפרוק הכול על בני המשפחה.

🔸 Nux vomica –

 אסרטיבית מאוד, אפילו תוקפנית, כשהמטרה ברורה. אבל גם סובלת מרגישות קיצונית — אפילו לרעש הכי קטן. התוצאה - היא כל מה שחשוב לה.

🔸 Platina – 

צריכה לאשר את העליונות שלה דרך שליטה באחרים. היא המלכה שעדיין מחפשת אהבה.

🔸 Quercus robur –

 משהו בין Platina ל-Nux-vomica. שילוב של עוצמה, דרמה ותפקוד.

🔸 Veratrum album –

 כבר לא רק מלכה. היא מרגישה שהיא  אלוהים. אמביציה קיצונית, עם גוון מאני־פתולוגי.

אז רק שתדעו — ההומאופתיה מאפשרת לאזן כמעט כל מצב נפשי. 

אפילו תכונות אופי מוקצנות. 

היא לא מוחקת את מה שיש — 

היא רק מביאה אותו לאיזון.

ועכשיו כשאתם יודעים —

אפשר למנוע הרבה מהמורות בדרך.

עוד לפני שהעולם יעצור אתכם בכוח.

למידע נוסף:

🟠 האתר הרשמי שלי: www.valentinaglik.com

🟠 הרשמה לניוזלטר: https://valentinaglik.com/news-letter-registration