לעולם לא אשכח את הלילה ההוא, בו התעוררתי בבהלה והייתי בטוחה שאני הולכת למות.
דפיקות לב מואצות, לחץ בחזה, הייתי בטוחה שאני בעיצומו של התקף לב.
שקלתי אם לנסוע שוב למיון.
ההיגיון שלי צעק שכן, אבל משהו בי עצר לרגע כי ביקרתי שם לא מעט לאחרונה, שוב יתנו לי תרופת הרגעה ויגידו לי שמדובר בהתקף חרדה? אז, בכלל לא הבנתי מה אומרות שתי המילים האלה.
אתם צריכים להבין שעל פניו, לא הייתה שום סיבה לחרדות האלה. על הדף הכל היה מושלם: הייתה ראש תחום מהנדסי תוכנה בחברת היי טק מפנקת, ניהלתי 15 מהנדסים, הייתה לי משכורת מעולה, בעל, 3 ילדים, בית משלי.
הכל טוב לכאורה. ועדיין. לא הבנתי מה זה הדבר הזה שלא עוזב? שיושב לי על החזה וגורם ללב שלי לדפוק כמו משוגע?
לרופאים לא הייתה תשובה.
"כדאי לשקול תרופות פסיכיאטריות", הם אמרו לי.
תרופות פסיכיאטריות? אני? איך זה קשור אליי?
כששאלתי לכמה זמן אצטרך ליטול את התרופות האלה, הם אמרו לי לכל החיים. ברגע הזה הבנתי שאין סיכוי שאני מקבלת את זה.
נזכרתי שבעבר ביקרתי אצל הומאופת עם הילדים שלי, וזה באמת עבד, אז החלטתי לנסות בעצמי. מה היה לי להפסיד? "מקסימים זה יעזור" , אמרתי לעצמי, למרות שהייתי די סקפטית, ותהיתי איך הכדורים הקטנים האלה באמת יכולים לרפא.
כבר אחרי הטיפול הראשון החלה ירידה משמעותית בעוצמת ההתקפים.
הרגשתי איך תחושת החנק לאט לאט מתפוגגת.
אחר כך החלה לרדת גם התדירות.
אחרי תהליך של חצי שנה התקפי החרדה שלי נעלמו לגמרי.
אני תמיד צוחקת שכהתחלתי את הטיפול בעלי היה נשוי למהנדסת תוכנה,
וכשסיימתי אותו הוא התחיל לצאת עם סטודנטית להומאופתיה.
אחרי שהבנתי מה עשה לי הטיפול ההומאופתי, כבר הבנתי שלהיי טק אני לא חוזרת.
התחלתי את לימודי ההומאופתיה והאמת? שהעולם שלי התהפך.
כל מה שהגדרתי כ"רע" התברר כ"טוב" וההיפך; הבנתי שמחלה זה בכלל לא מה שחשבתי וכל מה שהגוף עושה - שיעול, פריחה, נזלת, דלקת - הם רק ניסיונות (חכמים ומעולים!) שלו להגן על עצמו, לתקן את עצמו. לא יכולתי להסתכל עוד על העולם כמו מקודם.
אחרי 4 שנים נולדתי מחדש.
הפכתי להומאופתית.
היום, כבר למעלה מ-3 שנים, אני מתרגשת בכל פעם מחדש מהזכות שיש לי לעזור למטופלים שלי לחזור לבריאות איתנה, להיות הגרסה הכי בריאה של עצמם. אין דבר יותר מרגש מלראות את השינוי המדהים שהם עוברים, שמשחרר אותם מהסבל והכאב.
7 שנים עברו מאז אותו לילה, בו חוויתי את התקפי החרדה האלה, שאם חושבים על זה בעצם בזכותם קיבלתי את החיים החדשים שלי. אז תודה לכם, התקפי חרדה יקרים שכמותכם, תודה על מה שהבאתם לחיי.