שיטות להתאמת הרמדי
או: איך להגיע ללב העניין, גם כשנראה שהמקרה מורכב.
הקדמה
הומאופתיה — אינה דרך ישרה מנקודת א’ לנקודת ת’.
לאותה תוצאה אפשר להגיע בדרכים שונות — כשם שגם אל פסגת ההר אפשר לעלות בשבילים שונים.
כאן תמצאו 10 דרכים להתאמה אישית של רמדי הומאופתית לצורך ריפוי שורש המחלה.
להבין את המקרה מ-א' עד ת'
להבין את כל המקרה כולו — את סיפור החיים על כל רבדיו: מנטלי, רגשי ופיזי.
מתאים במיוחד כאשר המטופל:
✔️ פתוח ויכול לדבר על עצמו בכנות,
✔️ לא נוטל תרופות רבות לאורך זמן,
✔️ לא עמוס ב"זבל אינטלקטואלי" — כלומר, עודף תיאוריות מנטליות והשקפות שחוסמות גישה למה שבאמת קורה בפנים,
✔️ ולא עבר בחייו אירועים מטלטלים ששינו לו את תפיסת העולם באופן מהותי — כי אירועים כאלה יוצרים לרוב "שכבות" שמסתירות את הסימילימום הנוכחי או מצריכים התייחסות שונה.
זה קורה לעיתים רחוקות — ואפילו נדירות מאוד.
אני זוכרת מקרה אחד כזה מהקליניקה שלי:
אישה בת 60+, בעלת הופעה מעט גברית, לא עוסקת במה שמכנים "דברים של נשים" — אפילו לספר היא לא הולכת, אלא מספרת את עצמה לבד.
אין לה זוגיות, וגם מעולם לא הייתה לה.
ומין? זה פשוט לא בשבילה.
ככה זה תמיד היה.
יש לה בן, מקשר לא רציני שהיה לה פעם — כי הרגישה שצריך לנסות את מה ש"כולם מדברים עליו".
אבל קשה לה איתו — כי הוא גבר, וקשה לה עם גברים בכלל.
היא פנתה אליי כי גיל המעבר שלה... פשוט לא נגמר.
כבר עשר שנים.
הרמדי שקיבלה הייתה Sepia. והיא המשיכה איתה במשך שנים, בכל מצב שצץ מחדש.
אחרי זמן מה איבדתי איתה קשר — כי היא כבר למדה, לדבריה, ש"אני לא משנה לה כלום — אז למה שלא תיקח לבד?"
לפרק שלב אחרי שלב
לא כל מקרה אפשר לפתור בבת אחת.
לפעמים התמונה מורכבת מדי — ודווקא אז חשוב לעבוד בשכבות ולבחור איפה להתחיל.
כשיש דיכוי רב-שכבתי או סטרסים קשים, מתחילים מהשכבה הנוכחית, ומסתכלים על הדינמיקה של הסימפטומים.
דוגמה:
מטופל פונה עם תלונות על מצב טרום-סוכרתי.
הוא נוטל תרופות ללחץ דם כבר יותר משלוש שנים, וסובל מעצירויות כרוניות מאז ילדותו.
מה חשוב לדעת:
✔️לחץ הדם הופיע בעקבות גירושין קשים.
✔️מצב הסוכרת התחיל כחודשיים לאחר ניתוח להסרת כיס המרה.
✔️מה שמפריע לו כרגע יותר מכל — תחושת חולשה והאטה בתהליכי החשיבה.
מאיפה מתחילים את הטיפול?
מהמצב הנוכחי — החולשה והאטיות המחשבתית, שהופיעו אחרי הניתוח.
זו השכבה הטרייה ביותר, ושם הגוף מדבר כרגע.
יחד עם זאת, חייבים להתייחס גם לעצירויות — כי הן מלוות את האדם כל חייו, ולא השתנו למרות טיפולים או אירועים משמעותיים.
כלומר: זו כנראה חלק עמוק ומהותי באישיות שלו, ולכן זה חייב להיכנס לתמונה הכללית כשבוחרים תרופה.
💡 לעומת זאת, ההחמרה שקרתה לאחר הגירושין — לא בהכרח מחייבת מענה בשלב הראשון. אם היא לא פעילה עכשיו, אפשר להשאיר אותה כרקע בלבד — ולחזור אליה בשלב מאוחר יותר, אם יהיה בכך צורך.
על פי התמונה המנטלית
לפעמים הסימפטומים המנטליים הם המפתח – במיוחד כשהתמונה הפיזית מטושטשת, יש יותר מדי סימפטומים או שהם מפוזרים ולא קשורים.
דוגמאות:
✔️דיכאון עמוק שנגרם מכך שהאדם לא עמד באחריות שהוטלה עליו, ומלווה במחשבות אובדניות (רצון לקפוץ מגובה) ← Aurum metallicum
✔️אדם ששבר זה עתה את שתי רגליו, אבל ממשיך לנסות ללכת בעצמו, מתעקש שהכול בסדר ושאינו זקוק לעזרה ← Arnica montana
הומאופת הודי, ד"ר סגל פיתח שיטה שמתבססת על שימוש בסימפטומים של MIND שבהם מופיעים מספר קטן מאוד של רמדיס – לעיתים רק 1–2.
זה דורש עדינות, יכולת התבוננות, והקשבה "למה שמאחורי המילים".
לא נחשב לגישה "בית-ספרית קלאסית" במובן של רפרטוריום, אבל מניסיון – עובד לעומק ובדיוק, אם ניגשים בזהירות וללא חיפזון.
📌 דוגמה 1: Hyoscyamus niger
אדם ששואל מיליון שאלות כדי לוודא שלא ירמו אותו ולא "יעשו עליו סיבוב".
בהתחלה הוא מציף את ההומאופת בשאלות: "את בטוחה שאת לא עובדת עם הפארמה? לאחרים אמרת אותו דבר? אפשר לדבר עם מטופלים שטיפלת בהם?"
ואחר כך הוא עוד בודק שוב בסביבה שאכן שמע את האמת. הוא לא אוכל מחוץ לבית, כי קודם: מתחקר את בעל המסעדה עד כמה האוכל טרי, מתייעץ עם הסועדים בשולחן ליד, ובסוף… מחליט לא לאכול בכלל, "ליתר ביטחון".
🧠 זה לא סתם חוסר אמון או חרדה. זה פחד מלהימכר – כלומר: "אני אתן כסף/אנרגיה/אמון – ולא אקבל שום דבר בתמורה".
רובריקה: Mind; fear; sold, of being
📌 דוגמה 2: Opium
אדם שפונה לטיפול רק כשהוא מרגיש שהמחלה כבר "על סף קטסטרופה".
"עד אתמול הכול היה בסדר. ופתאום אתמול נבהלתי שזה עלול להמשיך. שזה כבר מוגזם."
הוא מתעלם מהסימפטומים זמן רב, מכחיש את הבעיה – אבל כשהמחלה ממשיכה להחמיר,מתעורר פחד שהמצב ילך ויחמיר.
רובריקה: Mind; fear; extravagant, of committing something
על-פי סימפטומים מרכזיים (שילובים של סימפטומים)
ישנם שילובים מסוימים של סימפטומים שמדברים בעד עצמם:
✔️ראש חם + גפיים קרות + רצון בלימונדה ← Belladonna
✔️שיעול, מחזיק את היד על החזה, רוצה שקט ומנוחה ← Bryonia
✔️נפיחות בולטת, כמו אחרי עקיצה ← Apis
✔️תולעים אצל ילד היסטרי ← Cina
✔️אוכל קרח, ישן על הבטן ← Medorrhinum
על-פי הטריגר (הגורם המעורר)
✔️אחרי בהלה: Aconitum, Opium, Stramonium
✔️אחרי שימוש במורפיום: Opium
✔️אחרי גלולות למניעת הריון: Sepia
✔️שיעול אחרי חיסון: Thuja
✔️אחרי הרדמה: Phosphorus
✔️אחרי הרעלה: Arsenicum, Nux-vomica
✔️אחרי אובדן: Ignatia, Natrum mur, Ph-acid
✔️אחרי מעבר דירה: Capsicum
✔️אחרי חבלת ראש: Natrum sulph
✔️אחרי התייבשות: China
וכו'.
על-פי העדפות בולטות באוכל
לדוגמה:
✔️לא סובל ריח של ביצים ← Sulphur
✔️שותה קפה 10 פעמים ביום ← Nux vomica
✔️לא אוכל מזון יבש, תמיד חייב לשתות יחד עם האוכל, אוכל חמאה בכפיות ← Mercurius
✔️רוצה אוכל קר דווקא בלילה ← Phosphorus
על-פי תורשה
אם המטופל עצמו אומר:
"זה עבר אליי מאמא" או "לסבתא היה בדיוק אותו הדבר" — נחפש רמדי אנטי-מיאזמטיות, במיוחד אם ניתן לזהות קו מיאזמטי במשפחה.
לדוגמה:
✔️במשפחה היו מקרי מוות מוקדמים מהתקף לב, שבץ או יתר לחץ דם בגיל צעיר ← Medorrhinum
✔️שחפת במשפחה או נטייה לדלקות ריאות תגובה חזקה למבחן מנטו ← Tuberculinum, Bacilinum
✔️סוכרת נעורים (סוג 1) או אונקולוגיה במשפחה ← Carcinosinum או Thuja
✔️התאבדויות במשפחה ← Syphilinum
דרך הקשרים בין רמדיס
לפעמים רמדי עובדת באופן חלקי, ונדרשת הרמדי הבאה מתוך ה"שלישייה" או זוג לוגי או שימוש בנוזודות כרמדי ביניים או כ"רמדי פותח".
לדוגמה:
✔️Pulsatilla → Silica → Calcarea
✔️Ignatia → Nat-mur → Sepia
✔️Sulphur → Calcarea → Lycopodium
✔️Carcinosinum → Lac humanum → Saccharum
על פי 4 יסודות - אדמה, מים, אש ואוויר
אחת הדרכים להבנת המקרה ובהתאם לכך גם לבחירת הרמדי ההומאופתית,
שניתן להשתמש בה במצבים מסוימים,
נשענת על ניתוח איזון ארבעת היסודות.
אדמה. מים. אש. אוויר.
ארבעת היסודות שמגדירים את כל הקיים —
בפילוסופיה של יוון העתיקה, בקבלה ובאיורוודה.
ארבעה כוחות שכאשר הם פועלים בהרמוניה — נוצר איזון,
וכאשר הם נכנסים לעימות — נוצר חוסר איזון.
ארבעת היסודות —
הם אחד המפתחות להבנת האדם ומצבו,
ומפתח זה משמש גם את ההומאופטים.
אני מזמינה אותך לצלול אל עולם ההומאופתיה דרך פריזמת היסודות —
לראות כיצד אדמה, מים, אש ואוויר מתבטאים בגוף, ברגשות, בסימפטומים, בגורלות — וגם ברמידיס.
זהו מסע אל הבנה עמוקה יותר של האדם,
שבמקרים רבים מאפשר לחבר יחד את תלונות המטופל,
לזהות במדויק את שורש הבעיה,
וכתוצאה מכך —
לבצע מרשמים מדויקים יותר לריפוי אמיתי.
.jpg)
יסוד האדמה
"תְּהִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ" — כך העניש אלוהים את קין.
"כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה, לֹא תֹסִף תֵּת־כֹּחָהּ לָךְ…"
אדמה. מים. אש. אוויר.
ארבע יסודות שמרכיבים את כל הקיים —
בפילוסופיה היוונית, בקבלה ובאיורוודה.
ארבע כוחות, שכאשר הם מתואמים — נוצרת הרמוניה,
וכאשר הם מתנגשים — נוצר חוסר איזון.
ארבע היסודות —
הם אחד המפתחות להבנת האדם ומצבו,
והם משמשים גם את ההומאופתים.
אדמה.
חומר.
מה שניתן לראות, לגעת,
מה שעליו עומדות רגלינו.
אדמה — שורשים.
שם, היכן שארכיאולוגים מגלים עקבות של דורות קודמים,
אנחנו מוצאים את העקבות של עצמנו.
האדמה שומרת את ההיסטוריה של העולם —
היא יסוד היציבות, הסדר, המסורת והחומריות.
בכל אחד מאיתנו פועלת אדמה —
הכוח שמעניק יציבות וצורה לכל מה שאנחנו.
אבל השאלה היא — כמה?
יותר מדי? פחות מדי? או בדיוק במידה הנכונה?
לא מזמן, תוך כדי ניתוח מקרה, ראיתי שוב
כיצד עודף של יסוד האדמה עלול להפוך למלכודת —
ולמנוע מיסוד האוויר לתפוס את מקומו הטבעי,
מה שמוביל לבעיות במערכת הנשימה.
אצל המטופל הזה יסוד האדמה בא לידי ביטוי בצורך
לסדר הכול באקסל, להבין כל דבר בהיגיון, להתעמק בהיסטוריה —
ובעיקר — לענות על כל שאלה במילים:
“כך לימדו אותי.”
האמת היא, שזו ממש לא הפעם הראשונה שאני פוגשת אנשים שאומרים:
“כך לימדו אותי. כך חינכו אותי. אצלנו ככה נהוג…”
זמן רב לא ידעתי מה לעשות עם האמירה הזו.
ידעתי שמאחורי המשפטים האלה מסתתרת זיקה עמוקה לשורשים —
כזו שלפעמים נעשית כל כך הדוקה,
שהיא מונעת את היכולת לבטא אינדיבידואליות.
אבל איך להשתמש בתובנה הזו בתוך ההומאופתיה — את זה עדיין לא ידעתי.
ופתאום קלטתי שני דברים:
-
מצאתי רובריקה שמבטאת בדיוק את האמירות האלה:
Mind; prejudices, traditional (10)
ars., calc., carb-v., kali-br., lach., lyc., mobil-ph., plat., plut-n., verat.
-
והבנתי שהאמירות הללו משקפות את הצל של יסוד האדמה.
אפרט מעט על הרובריקה:
דעות קדומות מסורתיות —
דבקות עיוורת במוכר, בהרגלים, ובמה שנחשב “נכון” רק כי כך היה תמיד.
לפעמים זה נשמע כמו ביטוי של קשר לשורשים —
“כך לימדו אותי, כך חינכו אותי”,
ולפעמים זו דוגמטיות — אמונה עיוורת שמצדיקה את ההתנהגות.
ולפעמים — אפילו כלי של שליטה או מניפולציה.
אני מזמינה אתכם לצלול לעולם הקסום של ההומאופתיה
ולראות כיצד אצל כל אחד מעשרת הרמדיס האלה מתבטאת הרובריקה הזו,
ואיך זה קשור ליסוד האדמה.
לפני שנצלול — תוספת קטנה:
כאשר מסתכלים על היסודות במרחב,
האדמה והמים ממוקמים אופקית —
הם נותנים יציבות וביטחון.
האוויר והאש — אנכיים,
נותנים תנועה, השראה וצמיחה.
ולכן נהוג להתייחס אליהם בזוגות: אדמה + מים ו־אוויר + אש.
בפרקים הבאים בסדרה זו אראה
כיצד בדיוק חוסר האיזון הזה מתבטא בעשרה רמדיס הומאופתיים —
מ־Arsenicum album ועד Veratrum album.
כל אחד מהם משקף בדרכו את יסוד האדמה —
את מה שנותן יציבות... וגם את מה שלפעמים לא נותן לנשום.
שנתחיל?
יסוד האדמה ב-Arsenucim Album
Arsenicum album מורכב משני יסודות — As (ארסן) ו־O (חמצן).
הארסן נמצא בסוף השורה הרביעית של הטבלה המחזורית, והחמצן — בסוף השורה השנייה.
השורה הרביעית = שורת העבודה, החומר, העשייה.
סופה מסמל קרבה לאובדן היציבות החומרית.
השורה השנייה = שורת החיים, הקיום הבסיסי.
סופה מסמלת קרבה לאובדן החיים עצמם.
החמצן עצמו הוא כוח של חימצון — תהליך של ריקבון, פירוק והתפוררות.
וכאשר As + O מתאחדים —
נוצר מתח כפול:
גם איום על החומר
וגם איום על החיים.
זו הסיבה ש־Arsenicum album מסוגל לרפא מצבים שבהם הגוף מתכלה בעת מחלה —
כאשר האדם מתחיל לרזות, להתייבש, להתפרק מבפנים.
ומכאן נולד אחד המצבים המרכזיים של Arsenicum album:
חרדה מפני המוות, מפני הסוף, מפני המעבר, מפני ההיעלמות — של הצורה ושל החומר.
לכן Arsenicum מנסה לחזק את הקשר לחומר:
להקיף את עצמו בחפצים, בסדר ובשליטה.
הוא מפחד מגנבים — כי גניבה מסמלת אובדן של החומר.
הוא שומר בקפדנות על כסף — כי כסף נותן תחושת יציבות.
הוא קונה ואוגר — עד שהבית עצמו נהיה חנוק מחפצים.
ובאיזשהו שלב יש כבר כל כך הרבה חפצים —
כל כך הרבה אדמה —
שכבר אין אוויר לנשום.
לא רק בבית הפיזי —
אלא גם בגוף, שהוא הבית של הנשמה.
כך מתבטא החוסר ביסוד האוויר:
האוויר אינו מוצא מקום, משום שיסוד האדמה תופס את כולו.
Arsenicum מחפש ביטחון דרך האדמה —
דרך סדר, שליטה, החזקה.
אבל בדרך — הוא מאבד את הנשימה.
וכשהנשימה נעלמת —
לא רק שאין חיים,
אלא שגם לשרוד הוא כבר בקושי יכול.
נקודה מעניינת היא ש-Arsenicum אוסף לא סתם חפצים,
אלא לעיתים דווקא את הישנים ביותר —
אלו שעוברים בירושה, שעברו דרך דורות רבים.
חפצים שיש בהם זיכרון, שורש, המשכיות.
זה מבטא מסורת.
כך מופיעה הרובריקה:
Mind; prejudices, traditional
לא כרעיון תאורטי —
אלא כדרך להחזיק בעולם,
להרגיש שיש בסיס שלא ייעלם.
יסוד האדמה ב-Calcarea Carbonica
היסוד האדמה שבה —
זה שמעניק יציבות וביטחון, אבל לפעמים מחזיק חזק מדי.
היא מפחדת משינויים, מכל דבר חדש ובלתי צפוי.
אפילו לצאת מהבית יכול להיות מפחיד,
כי בחוץ יש לא־נודע
.
היא מתכוננת, אוספת כוחות, דוחה…
בין אם מדובר בעבודה חדשה, מעבר דירה,
או אפילו נישואים.
כי תמיד יש תחושה של "עוד לא מוכנה".
למה?
קודם כל — כי היא מפחדת. כמעט מהכול.
ושנית — כי אם משהו ישתבש,
היא תצטרך לבקש עזרה — וזה כבר פוגע באגו שלה.
הרי יש לה אגו גדול מאוד.
לכן Calcarea נאחזת חזק במוכר,
במה שניתן לשלוט בו —
בטריטוריה שלה, באדמה שלה.
האדמה והמים הולכים יחד — ציר אופקי של יציבות והחזקה.
המים מתבטאים אצל Calcarea בהזעה מרובה,
במיוחד באזור הראש.
הורים של ילדים כאלה אומרים:
"אחרי ספורט חייבים ממש לייבש את השיער עם פן!"
הלחות הזו מחזקת את יסוד האדמה —
ומכבידה עוד יותר.
אבל לכל דבר יש מחיר.
המחיר של תלות חזקה מדי בשגרה ובצפוי — הוא עצירה בהתפתחות.
פחות תנועה -> פחות אוויר.
ללא אוויר — אין אש.
אין השראה, אין צמיחה, אין חיים.
וכך מופיעים העייפות, הכבדות,
והמשקל העודף כ"סמל" לחומר שמצטבר —
השתלטות של האדמה על כל שאר היסודות.
והנה זה —
ההיצמדות לשגרה ולמוכר — היא הביטוי של הרובריקה:
Mind; prejudices, traditional
יסוד האדמה ב-Carbo Vegetabilis
אם Calcarea היא הרמדי שאוחזת ב"אדמה" חזק מדי,
אז Carbo vegetabilis הוא פחם עץ — "אדמה" שבה האש כמעט כבתה.
כמעט — זו מילת המפתח.
כי ה"כמעט" הזה יוצר חרדה מפני הסוף הקרב —
הרגע שבו כמעט עלול להפוך ל-לגמרי.
אדם במצב של Carbo vegetabilis הוא חיוור, מותש וחרד.
הוא משתוקק לאוויר.
ולא סתם אוויר —
אלא אוויר נע, רוח,
שמסוגלת להזיז את האדמה ולפתוח בה מקום,
כדי שהנשימה תוכל להיכנס.
כדי שהניצוץ שכמעט כבה — יוכל להפוך שוב ללהבה.
להבת החיים.
לכן הוא אומר:
"תפתחו את החלון… אין לי אוויר."
"תדליקו מאוורר, שיפנה אליי."
כי עמוק בפנים הוא זוכר:
"וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה,
וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים,
וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה."
וכאן עולה השאלה:
אולי זו המסורת?
המסורת העתיקה ביותר — זו שנזכרת ברגעי קצה.
המסורת שלא מלמדים במילים — אלא זוכרים בגוף.
המסורת של לקום מן האפר.
כמו הפניקס:
נשרף -> הופך לעפר -> ונולד מחדש.
כי פחם — זו "האדמה" שזוכרת את האש.
ו־Carbo vegetabilis היא אותה "אדמה"
שיודעת שפעם היא בערה —
ועכשיו היא מחכה לרגע
שהאוויר ייגע בה שוב.
כמו שזה היה פעם.
מכאן גם הרובריקה
Mind; prejudices, traditional
Carbo vegetabilis -זו הייתה אחת הרמדיס המרכזיות שבהן השתמשנו בתקופת הקורונה לטיפול באנשים שהיו בקצה.
יסוד האדמה ב-Kali Bromatum
כאן — מתרחש קרע עמוק.
Kali הוא היסוד הראשון בשורה הרביעית של הטבלה המחזורית.
Brom — כמעט בסופה של אותה שורה.
התחלה וסוף.
חומר וכמעט־רוח.
שילוב גיהנומי.
השורה הרביעית — זו שורת העבודה: יציבות, חובות, אחריות, תפקיד בחברה, מבנה ושליטה.
Kali הוא התחלה של היציבות, רצון להשתרש, להיות חלק מהאדמה.
יש בו מעט אדמה כי הוא עדיין בהתחלה— והוא רוצה עוד.
Brom, לעומת זאת, כבר כמעט לא כאן.
הוא שייך למשפחת ההלוגנים — כאלה שחייבים בכל מחיר להשלים את האלקטרון החסר,
כדי להיאחז בעולם.
הוא כמו הרוח שמנסה לתפוס צורה.
והוא לוקח את האלקטרון היחיד של Kali —
למרות של־Kali כמעט ואין אלקטרונים לתת!
כך נוצר KALI-BR:
רוח שנתפסה בחתיכה קטנה של אדמה.
ולא סתם אדמה — אלא Kali, יסוד נוקשה, שולט, מחזיק.
ובמה עכשיו Kali מנסה לשלוט?
נכון — ב־Brom.
שלא יברח.
שלא יתפזר.
שלא יתחיל “להסריח” (כמו שהוא מסריח) — עד כדי חנק.
כי רוח — מטבעה רואה עולמות,
צורות, דמויות, צללים.
ובחושך — כשהאדמה אינה נראית,
כשאין בסיס — הפחד מתעורר.
הפחד המאיים לפרק את השפיות.
Kali-br מתעורר בלילה בצעקה,
מחלומות שבהם הכול מתפרק,
ומחפש קרקע לאחוז בה —
כדי לא להשתגע.
כיצד נאחזים?
איך מקרקעים רוח?
הוא מוצא פתרון:
חוקים. מסורת. דת. עד קנאות דתית.
אבל — דת עבורו היא לא אמונה.
אלא שליטה.
“אם אעשה הכול נכון — לא יענישו אותי.”
כך נולד דתי קיצוני:
הפחד מאובדן החומר
מתחפש לציות.
כי יש מעט אדמה —
והצורך בה עצום.
רמדיס כמו Cann-i או LSD גם הן כמעט ללא אדמה —
אבל להן זה לא מפריע.
הן מוכנות לעזוב את הקרקע.
Kali-bromatum — לא.
הוא נלחם להישאר כאן.
נאבק.
מחזיק במסורת, בכללים, בדוגמות —
כדי לא להיעלם.
זה הביטוי שלו ברובריקה
Mind; prejudices, traditional
יסוד האדמה ב-Lachesis
"וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקִים אֶל הַנָּחָשׁ:
כִּי עָשִׂיתָ זֹאת —
אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה.
עַל גְּחוֹנְךָ תֵּלֵךְ,
וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ."
(בראשית ג', י"ד)
הנחש נענש על כך שפיתה את חוה —
מתוך קנאה וגאווה.
הוא רצה לשלוט,
כי ראה את עצמו כבריאה גבוהה ורוחנית.
הוא חי בציר האנכי — אש ואוויר,
אבל הוצמד אל האדמה.
ומאז — הוא סובל מחנק.
יש בו כל־כך הרבה אדמה,
עד שאין מקום לאוויר.
הוא לא יכול לעלות.
הוא זוחל, נדבק אל העפר,
ומנסה למצוא נשימה.
זהו הארכיטיפ של Lachesis —
ושל כל הרמדיס שמקורן ב“נחש”.
הרוח עדיין חיה בו, שואפת לגובה.
יש בו אינטואיציה חדה,
לעיתים אפילו נבואית —
אך היא כלואה בגוף, בחומר, בגבול.
מכאן — תחושת המחנק,
אי־סבילות לכל לחץ או מגע הדוק,
והצורך להסיר מעליו כל דבר חונק.
אישה מסוג Lachesis,
כשהיא נכנסת הביתה —
דבר ראשון מורידה את החזייה.
היא צריכה מרחב —
כדי לנשום.
כדי לחזור לחיים.
כי בלי אוויר — אין אש.
ובלי אש — אין חיים.
עונש הנחש היה נצחי:
"ועפר תאכל כל ימי חייך."
בניגוד לקין,
שקיבל קללה "לשבעה דורות" בלבד —
הנחש קיבל גזר דין לעד.
הנצח — הוא חוסר השינוי.
הטבעת שבתוכה הנחש מתלפף — צורה ללא התחלה וללא סוף —
היא אותה אי־שינוי העומדת בבסיס המסורת.
אז אין פלא ש LACH נמצאת ברובריקה
Mind; prejudices, traditional
אגב — הגיוני היה לצפות שכל הרמדיס העשויות מנחשים יופיעו ברובריקה הזאת.
שהרי עצם המהות שלהן היא המתח בין הרוח השואפת לעלות לבין החומר שמכביד ומחזיק מטה.
אבל מי שמופיעה כאן היא דווקא Lachesis —
מפני שהפרובינג שלה היה העמוק, המקיף והמתועד ביותר.
כלומר — אנחנו פשוט רואים ברור יותר אצל Lachesis
את מה שטמון במשפחת הנחשים כולה.
יסוד האדמה ב-Lycopodium
— נבהלת?
— לא, — הוא ענה כמעט בלחש.
— כן, — ענו העיניים שלו, הכתפיים, ואצבעות הידיים הקפוצות.
כי איך אפשר לא להיבהל,
כשכלב רועה גרמני גדול ולא מוכר רץ לעבר השער בנביחה?
אבל האם Lycopodium יכול להראות פחד?
כמובן שלא!
הוא פשוט יוריד את העיניים,
כי הוא ירגיש שראו אותו באמת.
שהבינו מי הוא — מאחורי הפסון.
יש לו דמות שהוא מנסה להיות:
גבר חזק, בטוח, מצליח.
אבל הדמות הזו — לא שלו. היא נרכשה:
• מהמשפחה — "כך חינכו אותי"
• מהתרבות — "גברים לא בוכים"
• מהחברה — "אתה צריך להיות בטוח בעצמך"
זו אדמה.
מסורת. שורש. “כך צריך”.
ובתוך כל זה — הוא נבט קטן,
שחולם להיות עץ ענק.
יש לו המון שאיפות,
אבל מעט ביטחון.
ופחד גדול כישלון.
הוא מרגיש קטן —
אבל רוצה להיראות גדול.
ואז הוא משחק את הגדול.
הוא מתנפח, מתנפח מחשיבות עצמית —
עד שבתוכו ממש מצטבר אוויר:
• בטן מלאה גזים
• נפיחות
• בעיות בצד הימני של הגוף (לוגיקה, שליטה, סטטוס)
• מחשבות מנופחות וציפיות לא מציאותיות
הרבה אוויר.
יותר מדי אוויר.
הצורה קיימת —
אבל בפנים — ריק.
הוא לא משחק תפקיד כדי לשקר.
הוא משחק אותו כדי לשרוד.
עד שהשורשים האמיתיים יצמחו.
וזה בדיוק המפתח לרובריקה:
Mind; prejudices, traditional
הוא דבק במסורת של "איך צריך",
כי הוא מפחד שיראו שהוא עדיין קטן.
נ.ב.
אגב, גם Platina וגם Veratrum לא מוכנים להודות בפחד —
אבל אצלם זה סיפור אחר לגמרי.
על זה — בהמשך.
יסוד האדמה ב-Mobile-phone
חשוב לומר מיד: Mobile-phone (או Mobilphone) איננה רמדי הומאופתית "קלאסית" כמו Nux vomica או Pulsatilla.
זו רמדי הומאופתית שמוכנת לא מחומר, אלא מהקרינה של הטלפון הנייד.
רמדיס כאלה נקראות אימפונדרבליות (imponderables) —
רמדיס שנוצרות משדה / תנודה / תדר — ולא מחומר פיזי.
דוגמאות נוספות לרמדיס אימפונדרבליות:
• X-ray — מקרני רנטגן
• Sol — מאור השמש
• Magnetis polus arcticus / australis — מהשדות המגנטיים של הקטבים
• Electricitas — מהשדה החשמלי
כלומר, ברמדי עצמה אין את האובייקט.
יש את השדה שלו, ההטבעה שלו, "תדר" שלן.
איך מכינים את Mob-ph:
לוקחים נשא (אלכוהול / גלובולים),
מניחים אותו בתחום הקרינה של הטלפון,
ואחר כך מוהלים ומנערים, כמו כל רמדי הומאופתית אחרת.
ועכשיו — על הרמדי Mob-ph
הדבר העיקרי ברמדי זאת החוויה שאין חיבור.
היא כל הזמן מנסה להיות בחיבור.
היא מחפשת קשר.
היא רוצה שהקשר "יעבוד".
שיהיה מישהו "בקצה השני של הקו".
אבל החיבור לא נוצר.
ואז היא עושה את הדבר שנראה הכי הגיוני לה:
היא משנה את עצמה.
היא מתחילה להתאים את עצמה:
• לנורמות
• לציפיות
• למסורת
• ל"מה נכון"
• ל"מה יגידו"
היא מנסה להיות נוחה, נכונה, מתאימה.
וככל שהיא מתאימה את עצמה יותר —
כך היא מתרחקת מעצמה.
היא משתמשת בשֵׂכֶל במקום ברגש,
בהיגיון במקום רגש,
בצורה במקום משמעות.
ובפנים נוצרת ריקנות.
חור שחור.
היעדר חיבור עם עצמה.
וכשאין חיבור עם העצמי —
אין תחושה.
אין הרגשה.
ואז היא פוגעת בעצמה —
חותכת, שורטת, שורפת —
לא כדי למות,
אלא כדי להרגיש משהו.
אפילו כאב —
כי כאב הוא גם סוג של חיבור.
חיבור לגוף. חיבור ל"אני".
הטלפון הנייד הוא מכשיר שאיננו מחובר לאדמה.
כשהקליטה נעלמת — מזיזים אותו למקום אחר.
אז אין לו מקום קבוע, אין שורשים, אין אני.
אין אדמה.
ואם אין אדמה —
אין מים שמחברים, שמייצרים קשר.
כי מים יכולים לחבר רק אם יש כלי שמחזיק אותם.
בלי כלי, בלי אדמה — המים נשפכים, מתפזרים.
והקשר לא מתקיים.
אין חיבור — זו המהות של Mob-ph.
ואז האדם מתחיל לבנות כלי (אדמה) באופן מלאכותי —
מכללים, מנורמות, ממסורת, מ"מה מקובל".
הוא חושב:
"אם אהיה נכון — יהיה קשר."
ומכאן מופיעה הרובריקה:
Mind; prejudices, traditional
היצמדות לנורמות ומסורת במקום להישען על העצמי.
אבל הכלי הזה — לא שלו.
הוא לא מתמלא במים.
הוא נשאר ריק.
וכך הולכת לאיבוד — היכולת להיות בקשר עם עצמה.
ונוצרת החוויה שאין חיבור.
יסוד האדמה ב-Platina
היא לא אומרת "כך מקובל",
היא אומרת: "אין אפשרות אחרת."
אין אצלה מרחק בין עצמה לבין הנורמה.
היא עצמה – ההתגלמות של הנורמה.
לכן את לא תשמעי ממנה "כך חינכו אותי" –
אלא קביעה שנאמרת בוודאות פנימית, בלי ספק:
"זה לא מכובד."
"אישה אמיתית לא מתקשרת ראשונה לגבר."
"ילדים צריכים לכבד את ההורים – בזה כל החינוך."
"אני לעולם לא ארשה לעצמי… (לעשות משהו שהיא מחשיבה כלא ראוי)."
את מרגישה: זה לא דעה,
זו קביעה מוחלטת.
היא לא מנהלת דיון,
היא לא מסבירה –
היא מכריזה.
זה לא יכול להיות, כי זה פשוט לא יכול להיות.
תשובה לגמרי ברוח של Platina.
וזה בדיוק prejudices, traditional —
התקבעות מחשבתית,
נוקשות רעיונית שהפכה לאופי.
זו אדמה —
האדמה שממנה מפיקים את הפלטינה עצמה.
אדמה שהפכה קפואה,
למלכת השלג.
יסוד האדמה ב-Plutonium Nitricum
פלוטוניום— זהו השורה השביעית של הטבלה המחזורית, היסודות הרדיואקטיביים.
זוהי הדרגה שבה החומר מפסיק להחזיק צורה,
שבה המבנה עצמו של האטום, של ה־DNA — שורש החיים, האדמה במשמעותה הראשונית — מתחיל להתפרק.
ל־Plut-n יש חלומות על אסונות, פיצוצים, שיטפונות, קריסת העולם.
הוא מרגיש שהעולם מתפרק, שאנשים לא חיים לפי הכללים, שהכול יוצא משליטה.
מצב כזה יכול להתחיל:
• אחרי מלחמה
• אחרי בהלה גדולה
• אחרי טראומה
• אפילו אחרי מעבר דירה של אדם קרוב — שמסמל ניתוק מהשורשים.
שורשים.
משפחה.
DNA.
אלו הם סמלים של אדמה — אותה אדמה שפיצוץ גרעיני הופך לבלתי־ראויה לחיים לדורות קדימה.
ו־Plut-n מרגיש בתוכו כוח הרס דומה.
"אם אתן לזה לצאת — אני אהרוס את הכול".
זהו התחושה המרכזית שלו:
כוח של פצצת אטום — מבפנים.
וכאן נכנס הניטריקום — הגורם החוסם.
הוא מדכא את העוצמה הפנימית הזו בכל הכוח.
ומזה אדם שוקע בדיכאון, נסגר, מתרחק מאנשים —
כדי לא להרוס אף אחד, לא פיזית ולא סימבולית.
לפעמים נדמה לו שהוא מסוגל להרוג —
ומחשבה זו מפחידה אותו ומביאה אותו לרצון להסתתר.
לעיתים עולות מחשבות אובדניות — כניסיון לנטרל את הסכנה.
Plutonium nitricum הוא פלוטוניום הקשור לניטראט.
וכל הניטריקומים — Arg-n, Nit-ac —
הם אנשים שמחזיקים את עצמם חזק מדי מבפנים.
ולכן:
• כל הגבלה חיצונית הופכת ללא־נסבלת
• חללים סגורים מעוררים פאניקה
• פקקי תנועה מרגישים כמו "אני לא יכול לצאת"
• והפרת כללים על ידי אחרים — כ"איום על יציבות העולם".
Ignatia, Nat-m, Staph —
מדכאות רגשות כדי לא לפגוע באחרים ובכך לא להישאר לבד.
Hepar —
מדכא מפני שהוא רגיש מדי לכל גירוי ובונה חומת הגנה.
Germanium —
מדכא כי הוא מוכרח לעמוד באידיאל כלשהו, אחרת האשמה תטרוף אותו.
אבל Plutonium nitricum מדכא משהו אחר לגמרי:
הוא מדכא את הכוח העצום שלו כדי לא להרוס את העולם.
הוא לא סומך על אף אחד, ולפעמים אפילו נדמה לו שהוריו — אינם הוריו באמת, אלא מפלצות.
הוא אינו סומך אפילו על ה־DNA של עצמו.
המסורת, הכללים, הנורמות —
אינם עבורו אמונות,
אלא מערכת למניעת קטסטרופה —
דרך לשמור על סדר בעולם שעלול להתפרק בכל רגע ולהפוך לכאוס.
ומכאן מקור הרובריקה:
Mind; prejudices, traditional
— לא דוגמטיות, אלא ניסיון נואש למנוע מהעולם להתפרק.
וכאשר אחרים אינם מקפידים על כללים — נדמה לו שהעולם קורס,
ועוד מעט — יהיה בלתי־ראוי לחיים.
ואז יבוא סוף העולם.
Plut-n היא רמדי כבדה — למצבים שבהם העולם הפנימי כבר מתנדנד על הקצה.
יסוד האדמה ב-Veratrum Album
Veratrum — זו לא סתם “ביטחון עצמי”.
זה ניתוק מהמציאות בעוצמה כזו, שהאדם מתחיל לחיות בתוך מיתוס פרטי משלו.
הוא מרגיש בתוכו שליחות:
לא פשוט להיות מישהו — אלא להציל את העולם, להחזיר סדר, להוביל אנשים “לאמת”.
לפעמים — להיות ההתגלמות של אותה “אמת”.
ולפעמים — להיות אלוהים עצמו.
וכשהאדם מאמין שהוא נבחר,
שיש לו כוח מיוחד וזכות מיוחדת —
הוא מתחיל לקבוע חוקים.
לפעמים — חוקים שהוא עצמו המציא.
ולפעמים — חוקים של אחרים, אבל מציג אותם כנצחיים ומוחלטים.
החוקים הופכים לא לערכים — אלא לכלי של שליטה.
הוא משתמש בהם כדי לנהל, לשלוט, לתמרן,
כדי לכפות על אחרים “ללכת בדרך הנכונה” — הדרך שלו.
וכאן מתרחש העיוות המרכזי:
היסוד אדמה, שאמור להיות בסיס, יציבות, קרקע,
הופך אצל Veratrum ל־מנוף כוח.
לאמצעי להוכיח:
“אני צודק.
אני יודע יותר.
אני זה שמוביל.”
אצל אחרים האדמה היא שורש, בסיס, קרקוע.
אצל Veratrum — היא כס המלכות.
הפלטפורמה שממנה הוא מכריז:
“תקשיבו לי. אני יודע איך צריך.”
מכאן נובעות התכונות המוכרות של Veratrum:
— צורך לשקם “סדר” בכל מחיר
— ציות פנאטי לחוקים (או המצאה שלהם)
— רצון להיראות “טהור”, “צדיק”, “נכון”
— דחף להציל את כולם — חוץ מעצמו
— זלזול ב”חלשים” וב”טועים”
הוא לא רואה שהדבר שנהרס יותר מכל — הוא עצמו.
מרוב התרחקות מהמציאות ואובדן התחושה החיה,
הוא נאחז רק ב”נכונות”,
שהופכת למסכה, לשריון, ולנשק.
כך Veratrum הופך אמונות לכוח שלטוני —
ואת האדמה הפנימית שלו — לכלי של שליטה.
יסוד האש - והמסר שלו
מסר האש. מתוך הסדרה "היסודות". ולנטינה גליק
הרס — ובריאה.
שני צדדים של אותו המטבע, ושמו — הָאֵשׁ.
להרוס — כדי לברוא.
לברוא — כדי לממש את הפוטנציאל.
להרוס — כדי לטהר.
לברוא — כדי לצבור חוויה חדשה.
תוקפנות או השראה?
תוקפנות והשראה — גם שתיהן נולדות מתוך הָאֵשׁ.
לחמם או לשרוף — גם זה אֵשׁ.
להגן או להשמיד — וגם זה אֵשׁ.
ואם אדם מתאר את הכאבים שלו כשורפים,
כמו להבה ששורפת אותו מבפנים —
מיד ברור שיש לחפש רמדיס של האש,
כלומר כאלה שבהן ליסוד הָאֵשׁ יש תפקיד מרכזי.
צרבת, חום גבוה, גלי חום ולחץ דם גבוהה — מעידים על עודף של יסוד אֵשׁ.
חולשה, עייפות, קור תמידי — מעידים על מחסור ביסוד האֵשׁ.
פעילות יתר, חיפזון, תגובה מהירה ואימפולסיבית, התפרצויות זעם , כעס —
כל זה קורה כשהאֵשׁ חזקה מדי.
פסיביות, איטיות, חוסר יוזמה —
כשהאֵשׁ חלשה, כמעט דועכת.
וכמובן — דלקת!
המילה דלקת מדברת בעד עצמה:
היא נובעת מאותו שורש כמו המילה להדליק, לבער.
באנגלית — Inflammation, מן המילה Flame (להבה).
אודם.
חום.
נפיחות.
כאב.
הסימנים הקלאסיים של דלקת הם ביטוי של הָאֵשׁ הפנימית,
הכלי של מערכת החיסון,
המשרת אותנו בשלושה כיוונים עיקריים:
🔥 לחימה בפתוגנים
וירוסים, חיידקים, רעלים וכל גורם זר.
האש היא הנשק שבו הגוף “שורף” את מה שמאיים עליו.
🔥 דחיפת גופים זרים החוצה
לכן סביב קוץ מופיעים אודם, נפיחות ומוגלה.
הגוף יוצר אזור של אש סביב גוף זר שיש להוציא אותו החוצה.
🔥 שיקום נזקים
לאחר סדקים מיקרוסקופיים בשרירים וברצועות,
לאחר חיכוך במפרקים —
האש מפעילה את תהליכי ההתחדשות, מגבירה את זרימת הדם ומאיצה את הריפוי.
דלקת — היא דבר טוב, כשהיא במידה.
כמו כל דבר בחיים.
רע, כשאין דלקת כלל —
כמו אצל אנשים עם חסר חיסוני קשה (למשל אצל חולי איידס),
כאשר הגוף אינו מסוגל להעלות חום,
אינו מסוגל ליצור דלקת,
ואינו מסוגל להגן על עצמו.
ורע גם, כשיש יותר מדי דלקת,
במיוחד כשהיא מתפרצת ללא סיבה אמיתית —
כמו באלרגיות,
כאשר אבקנים רגילים או מזון נתפסים כאויב קטלני.
והמצב הקשה ביותר הוא כאשר
הָאֵשׁ שורפת את הגוף עצמו —
באמצעות דלקת שנוצרת כחלק מתהליך אוטואימוני,
כפי שקורה, למשל,
בדלקת מפרקים שגרונית (רֵוּמָטוֹאִידִית)
או בדלקת מפרקים פסוריאטית.
🔥 מדוע נוצרים מצבים של חוסר איזון ביסוד האֵשׁ?
בראש ובראשונה — בגלל חוק שימור האנרגיה.
האש אינה נעלמת לשום מקום.
היא רק משנה צורה ומקום ביטוי.
🔥 דוגמה 1. קלאסיקה של הז’אנר: דלקת בדרכי השתן לאחר ליל הכלולות — Staphysagria
היא כעסה.
בעומק נוצרה תחושה שהשפילו אותה.
אבל היא מבינה, כביכול, שהתחושה הזו "לא רציונלית".
היא בולעת את הכעס, מדחיקה אותו.
מדחיקה את הָאֵשׁ שלה.
ואז האש מתבטאת בדרך אחרת:
כדלקת בדרכי השתן — דווקא באזור הקשור
לאינטימיות, לגבולות, לערך העצמי.
מעבר לכך, הדלקת נותנת לה גם "סיבה מוצדקת"
לדחות את הקרבה,
מבלי לפגוע בבן הזוג בדחייה גלויה.
הָאֵשׁ נשארה —
אבל החליפה ערוץ.
ואם כעת מטפלים בדלקת רק באמצעות אנטיביוטיקה,
מבלי לגעת בשורש —
בעלבון ובכעס שנבעו מהפגיעוּת סביב נושא
הכבוד והערך העצמי —
הדלקת תהפוך למצב כרוני.
🔥 דוגמה 2. קנדידה עם הפרשות שורפות — “אש שמדחיקים פנימה”
הפרשות וגינליות מלוות בתחושת צריבה
לעיתים בעוצמה כזו שאי-אפשר לשבת.
ואיך זה מטופל בדרך כלל?
נרות. אגיסטן. משחות נגד פטריות.
הן מדכאות את ההפרשות —
ומדכאות את הָאֵשׁ.
ואז האש הזו פשוט עוברת פנימה
ומתבטאת ברמה הרגשית:
האישה נעשית רגזנית, מתפרצת,
מבלי להבין שזה אותו יסוד הָאֵשׁ —
שרק שינה את מקומו.
והרי קנדידה לא מופיעה יש מאין!
"אצל אמא שלי זה גם ככה" —
אני שומעת לא פעם.
וכן — אם מדובר בסיקוזיס משפחתי,
שנוצר בעקבות דיכוי של זיבה אצל אבות המשפחה,
אז גם אצל האם וגם אצל הבת —
זו אותה התמונה.
במקרים כאלה
THUJA ו-MEDORRHINUM יכולים לשבור את המעגל,
לשחרר גם את האם וגם את הבת,
ולעצור את שרשרת המחלות
שעוברת מדור לדור.
ייתכן שלאחר מכן יידרשו גם
רמדיס אנטי-סיקוטיות נוספות —
שייבחרו בקפדנות לפי עקרון הדמיון.
אך בלי THUJA ו-MED — אי-אפשר יהיה להתגבר על הבעיה.
וזה נוגע לא רק לנשים.
אצל גברים, זיבה שהודחקה אצל אחד מהאבות
מתבטאת בצורה אחרת:
התקף לב, שבץ מוחי או יתר לחץ דם בגיל 40+,
ולעיתים אפילו מוקדם יותר —
לעיתים קרובות אלו אותם שורשים,
אותו סיקוזיס,
ואותה אֵשׁ שהודחקה אי־שם בעבר.
🔥 דוגמה 3. דלקת בדרכי השתן לאחר היעדר מחזור — האש לא יצאה החוצה
הווסת היא צורה טבעית של ניקוי,
של יציאת הָאֵשׁ החוצה.
כאשר היא מתעכבת או מדוכאת —
האש נשארת בפנים.
לא מתרחשים פריקה וניקוי.
ואז אנו רואים דלקת בדרכי השתן:
bladder; INFLAMMATION, cystitis; menses; suppression of, after (1): Nux-v.
כאן נכנסת לתמונה NUX-VOMICA.
האנטיביוטיקה יכולה להוריד את הדלקת לזמן מה,
אבל אז קורה אחד משני הדברים:
— האישה נעשית עצבנית ומתפרצת מדי:
זהו ביטוי של הָאֵשׁ, שפשוט משנה צורה;
או
— בווסת הבאה היא תהיה מרותקת לשירותים:
זהו ביטוי של הָאֵשׁ,
שמתגבר דווקא במקום שממנו הייתה אמורה לצאת מלכתחילה.
אבל כל הטיפול יהיה ללא כל תועלת,
אם האישה נוטלת הורמונים שמפסיקים לחלוטין את המחזור.
🔥 ועכשיו — אחת הסוגיות הכואבות ביותר: גלי חום בגיל המעבר
גלי חום אינם נובעים רק מירידה בהורמונים.
כמובן שירידת ההורמונים משפיעה על המנגנון,
אך אינה הסיבה הראשונית, אינו שורש הבעיה.
הסיבה האמיתית היא שיסוד הָאֵשׁ מתקשה להסתגל למציאות חדשה.
הווסת נפסקת ->
הערוץ הטבעי ליציאת האש נסגר ->
האש מצטברת ומחפשת דרך יציאה.
והיא מוצאת אותה בגלי החום.
אבל חשוב להבין:
גלי חום אינם מופיעים אצל כולן.
הם מופיעים רק אצל מי שקיימת אצלה פגיעה ביכולת:
🔥 להסתגל במהירות,
🔥 לקבל שינויים,
🔥 לארגן מחדש תהליכים פנימיים לשלב חיים חדש.
גיל המעבר אינו “תקלה” ואינו “שקיעה”.
זוהי טרנספורמציה — מעבר לרמת תפקוד אחרת.
🔥 מדוע טיפול הורמונלי אינו הפתרון
טיפול הורמונלי אכן יכול להקל על הסימפטומים,
אבל במהותו הוא מעשה של כפייה על הגוף,
שעל פי חוקי הטבע אמור לעבור טרנספורמציה.
הגוף מפסיק לייצר אסטרוגן
לא מפני שהוא "התקלקל",
אלא מפני שהוא מתכונן לשלב חיים חדש —
שלב שבו האנרגיה מפסיקה לזרום החוצה
במחזורים חודשיים,
ונהפכת זמינה לרבדים אחרים:
✨ לצמיחה נפשית,
✨ לבשלות רוחנית,
✨ לאינטגרציה של מה שנלמד ונחווה,
✨ וליסוד הָאֵשׁ הפנימי —
לא כאש הרסנית, אלא כאֵשׁ יוצרת.
🔥 מה בעצם קורה כאשר מוסיפים הורמונים מבבחוץ?
הטרנספורמציה בכל מקרה מתחילה לפעול,
מפני שזהו חוק טבע, ולא עניין של בחירה.
הגוף כבר מתחיל להסיט משאבים
מהמערכת הרבייתית אל מערכות של התפתחות,
הבשלה אישית ואינטגרציה של ניסיון החיים.
האנרגיה מתחילה לזרום
אל המקום שאליו היא אמורה לזרום
בשלב זה של החיים.
אבל בדיוק ברגע הזה מוסיפים הורמונים מבחוץ —
ונוצר פרדוקס:
מבפנים מתחילה לפעול תוכנית חדשה,
אבל הגוף מוחזק בכפייה במצב הישן.
🔥 ואז נוצר “מינוס פנימי”
— המשאבים של הגוף מופנים לטרנספורמציה —וכך זה אמור להיות.
— אבל במקביל הגוף נאלץ להמשיך
לתמוך בפיזיולוגיה הרבייתית,
שהייתה אמורה כבר לסיים את תפקידה.
כאילו אותו התקציב נמצא בשימוש פעמיים.
כך נוצר מצב של פשיטת רגל אנרגטית פנימית:
כאשר האדם חי על אנרגיה
שהגוף היה אמור לשמור,
ולא להמשיך לבזבז.
התוצאה?
רמת הבריאות הכללית יורדת —
בדיוק כפי שאיכות החיים יורדת
כאשר בחשבון הבנק מופיע מינוס.
הגוף עובר למצב חיסכון:
הוא מצמצם פעילות,
מוריד את זרימת האנרגיה להשראה, יצירתיות ותנועה,
ומתחיל “לכבות” כל מה שאינו חיוני.
ברגע הזה מופיעות כל אותן “מחלות קטנות”,
שבמצב רגיל הגוף היה מתמודד איתן בקלות —
אך עכשיו אין לו כוח, אין לא אש לזה.
זהו מצב של מחסור באֵשׁ:
כאשר הלהבה, שייעודה היה להפוך ללהבה יוצרת,
נחלשת, דועכת, מאבדת מעוצמתה —
מפני שכפו עליה להישאר במקום
שכבר אינו מתאים לה עוד.
אפשר להמשיך ולהביא דוגמאות.
הגוף לעולם אינו משקר. הוא פשוט בוחר בשפה אחרת.
צרבת — לאחר כעס מודחק.
הָאֵשׁ לא יצאה ברגש — היא יצאה בחומציות יתר.
דלקת במפרקים — לאחר דיכוי של פריחות בעור.
מפני שפריחות אדומות הן גם שייכות ליסוד האֵשׁ, אש שיוצאת החוצה.
אך התוצאה השכיחה והקשה ביותר של דיכוי פריחות,
במיוחד אצל ילדים,
היא אסתמה או דלקת ריאות.
למה?
מפני שהעור אינו רק מחסום הגנה,
המפריד בינינו לבין העולם החיצון.
העור הוא גם חלק ממערכת הנשימה,
ומטבעו הוא שייך ליסוד הָאֲוִיר.
והָאֲוִיר תמיד הולך יד ביד עם הָאֵשׁ.
גם במובן הפיזי
(בלי אוויר — אין אש),
וגם במובן האנרגטי.
כאשר אנו מדכאים פריחות על העור,
אנחנו מדכאים בו־זמנית גם את הָאֵשׁ וגם את הָאֲוִיר.
ואז הָאֵשׁ חוזרת בא לידי ביטוי לא דרך העור,
אלא דרך האיברים האחרים השייכים ליסוד הָאֲוִיר:
🔥 דרך הריאות — כאסתמה, ברונכיטיס, דלקת ריאות,
🔥 דרך האוזניים — כדלקות,
🔥 דרך הנשימה — כעוויתות, קוצר נשימה, תחושת חנק.
הָאֵשׁ נשארת אֵשׁ.
רק מחליפה את מקום הביטוי שלה.
הָאֵשׁ לא נעלמת —
היא פשוט משנה כתובת.
לסיכום,
אני רוצה להדגיש שידע על הקשרים
בין סימפטומים, איברים ויסודות
מאפשר לבחור בדיוק את אותם סימפטומים
שכדאי להתחשב בהם בבחירת הרמדי.
זה חשוב במיוחד במקרים מורכבים,
שבהם יש צורך לעבוד בשכבות,
להבחין היכן נמצאת הסיבה,
והיכן נמצאות התוצאות.
דווקא ראייה כזו
מאפשרת לא רק “להשתיק תסמינים”,
אלא ללוות את האדם בתהליך אמיתי של ריפוי והחלמה.
אם הנושא הזה מהדהד בך,
כתבתי על יסוד הָאֵשׁ דרך הדוגמה של Carbo vegetabilis —
את הקישור ניתן למצוא כאן.
ואם תרצי/תרצה להעמיק את הידע בנושא היסודות,
אולי יעניין אותך לקרוא גם על יסוד הָאֲדָמָה,
שעליו כתבתי בעבר — הקישור כאן.
ההמשך יבוא…
בקרוב — יסודות הָאֲוִיר והַמַּיִם.
יסוד האוויר — כשהכרכרה הופכת לדלעת
האוויר הוא הדבר היחיד שאנחנו מקבלים בחינם.
על הָאֲדָמָה אנחנו משלמים
(למשל, בצורת מס רכוש, ארנונה).
גם על מַיִם אנחנו משלמים.
וגם על חַשְׁמַל,
שמשקף את יסוד הָאֵשׁ.
ורק הָאֲוִיר ניתן לנו
ללא תנאים וללא חשבונות.
בלי מזון אדם יכול לחיות שבועות.
בלי מים — ימים.
אבל בלי אוויר — רק דקות ספורות.
אי־אפשר לאגור אוויר.
אי־אפשר לשמור אותו ל"מחר".
אי־אפשר “לשבוע ממנו מראש”.
הוא נדרש תמיד.
בכל שנייה.
ללא הפסקה.
והחיים עצמם מתחילים בו —
בנשימה הראשונה.
לפני הלידה החמצן מגיע אל התינוק דרך חבל הטבור.
אך ברגע הלידה תנאים משתנים.
שינויים אלה מפעילים את מרכז הנשימה ומפעילים את השאיפה הראשונה.
ואז ריאותיו של התינוק נפתחות והוא בוכה,
ומתחיל להשתמש בהן — לראשונה בחייו.
עד הלידה החמצן מגיע אל התינוק דרך חבל הטבור.
ברגע שחבל הטבור נחתך,
נוצרת ירידה חדה באספקת החמצן —
והיא זו שמאלצת את היילוד
לשאוף בפעם הראשונה.
ואז התינוק צועק,
הריאות נפתחות,
והוא מתחיל להשתמש בהן —
לראשונה בחייו.
ומאותו רגע — בכל יום.
עד הסוף. עד הנשימה האחרונה.
האוויר הוא ההתחלה.
והוא גם הסוף.
שעת אפס.
חצות.
זמן של מעבר,
ושל טרנספורמציה.
זמן של קסם -
שבו הכרכרה הופכת לדלעת.
ולא במקרה דווקא בלילה
מתרחשים רוב התקפי הלב
ומתבצע המעבר.
בלילה הנשימה משתנה.
היא נעשית שקטה יותר, איטית יותר.
ואולי גם מקוטעת יותר?
מצב יסוד האוויר משתנה,
ובהתאם לכך משתנה גם
מצב יסוד האש.
ואז משתנה תנועת הדם
בכלי הדם.
ועלול להתרחש אוטם.
ישנו עוד דבר מעניין.
לעיתים קרובות אדם מגיע לבית החולים
מסיבה אחת — ניתוח, פציעה, אוטם.
אך בשורת סיבת המוות
נכתב לבסוף — דלקת ריאות.
הוא שוכב.
כמעט ואינו זז.
נושם נשימה שטחית.
הריאות מפסיקות להיפתח במלואן.
האוויר כבר אינו עובר דרכן כפי שהוא אמור.
אש החיים נותרת ללא תמיכה.
ונכבית.
חשוב לציין : הנשימה אינה רק עניין של הריאות.
היא חיונית לכל תא, כדי שיוכל לקבל אנרגיה ולבצע את תפקידיו.
תהליך זה נקרא נשימה תאית.
אגב, התכווצויות שרירים לעיתים קרובות אינן נובעות ממחסור במגנזיום,
כפי שנהוג להסביר בפשטות יתרה,
אלא מכך שהשרירים אינם מקבלים מספיק חמצן.
יסוד האוויר אינו קשור רק לגוף.
זוכרים שעל ריבוי דיבורים
לעיתים אומרים „דיבורים באוויר”?
הדיבור הוא רטט.
הוא נשימה, הוא קול,
הוא תנועה של האוויר.
כלומר — יסוד האוויר.
מי מבין הרמדיזס הומהאופתיות
ידוע בדיבור יתר?
נחשים —
שאינם סובלים גולפים
או אפילו שרשראות סביב הצוואר,
משום שאחרת כמעט מיד
מתחילה אצלם תחושת חנק.
תחושת חנק
מלווה לא פעם גם מצבי פחד וחרדה.
מפני שהפחד העמוק ביותר של כולנו
הוא פחד המוות —
פחד מן הנשימה האחרונה,
פחד הקשור ליסוד האוויר.
הרבה אנשים, ובמיוחד ילדים,
מפחדים מהחושך
וישנים עם אור קטן דולק.
מהו בעצם חושך?
כפי שאמר איינשטיין —
חושך הוא מצב שבו אין אור.
האור שייך ליסוד האש.
ולפי חוקי הפיזיקה — אין אש ללא אוויר.
וזו האסוציאציה
שלעיתים מופעלת אצלנו ברמה לא־מודעת.
אסוציאציה שאומרת:
חושך — זה מסוכן, כי אין בו אור,
ואם אין אור — אולי אין גם אוויר.
ובחושך אפשר למות.
הפחד הזה יכול לבוא לידי ביטוי
בפחד מרוחות רפאים,
בפחד שמישהו מסתתר
מתחת למיטה או מאחורי הווילון.
אבל בסופו של דבר —
זהו פחד הנשימה האחרונה,
פחד המוות,
ביטוי של יסוד האוויר.
לכל יסוד יש את הצבעים המרכזיים שלו.
לָאֲדָמָה — צהוב.
לָאֵשׁ — אדום.
לַמַּיִם — כחול.
ליסוד הָאֲוִיר יש שני צבעים מרכזיים:
לבן ושחור.
חיים ומוות.
הנשימה הראשונה והנשימה האחרונה.
שני קצוות.
מעבר.
ועוד קצת על הגוף.
לא רק מערכת הנשימה
(הריאות, הסמפונות, האף)
שייכת ליסוד הָאֲוִיר.
גם האוזניים והעור
קשורים ליסוד האוויר.
דלקות אוזניים חוזרות,
ירידה בשמיעה,
כאבי ראש כתוצאה מרעשים חזקים מדי —
כל אלה קשורים גם הם ליסוד האוויר.
דלקת כשלעצמה שייכת ליסוד האש,
אך המיקום שלה — האוזן —
שייך ליסוד האוויר.
גם העור “נושם” —
כלומר מקיים חילוף עם הסביבה
באמצעות הפרשות,
כגון הזעה, פריחות וכדומה.
הסוג הנפוץ ביותר של פריחות אצל ילדים —
דרמטיטיס —
מכונה גם “אסתמה של העור”.
ודרמטיטיס מדוכא,
המכוסה במשחות סטרואידיות,
משחות אבץ ואמצעים דומים,
יעבור לעיתים קרובות לאסתמה של ממש.
אגב, גם דלקת אוזניים מדוכאת
ככל הנראה תתפתח בהמשך —
או לאסתמה או לסינוסיטיס.
קלטתם את ההיגיון?
הגוף, קרוב לוודאי,
יבחר את האיבר הבא מאותו יסוד —
כל עוד היסוד הזה מובהק
ועדיין יש לו יכולת לשאת עומס.
הרי הסימפטום השדיכו אותו אינו נעלם.
לפי חוק שימור האנרגיה,
מה שלא קיבל ביטוי במקום אחד —
חייב לבוא לידי ביטוי במקום אחר.
לכן הדיכוי “יתפרץ” בסופו של דבר —
או בגוף, או בנפש.
ובמקרה של יסוד האוויר —
לעיתים זה יהיה איבר אחר מאותה המערכת,
ולעיתים פחדים, חרדות, או תחושת חנק —
שגם הם שייכים ליסוד האוויר.
ועוד כמה דוגמאות לרמדיס הומאופתיות
הקשורות באופן ישיר ליסוד האוויר.
Arsenicum album —
ארסן המחובר לחמצן.
רמדי עם פחד עמוק מאוד מן המוות,
פחד מן המעבר ל״עולם טוב יותר״ —
גם במצבים קשים ובלתי־ניתנים לריפוי.
באמת חסר לו חמצן:
קוצר נשימה, חרדה, אי־שקט.
יש לו משיכה לצבע השחור —
צבע החושך, חצות הלילה,
וביטוי של פחד המוות העמוק שלו.
אחת הרמדיס הנפוצות
במצבי הרעלה ודלקות ריאות המלוות בפחד על החיים.
הוא חושש להישאר לבד, כי ״אם יקרה משהו״ — הוא יזדקק לעזרה.
Carbo vegetabilis —
המבוססת על פחם עץ.
כבר כתבתי עליה בהקשר של יסוד האש שכבה (כאן הקישור).
היא מחפשת אוויר כדי להצית מחדש את אש החיים.
זהו מצב שבו לאדם חסר אוויר באופן קיצוני,
והוא זקוק לשבת ליד חלון פתוח או מול מאוורר.
ושוב — פחם שחור, צבע החושך והיעדר האוויר.
Ozone —
רמדי “אווירית” נוספת.
יש לה סימפטום מעניין:
חלומות על חיות שחורות
ואמבטיה לבנה עם כתם שחור —דימוי של ניגוד חד,
המסמל את האוויר ואת אובדנו.
סיכום
הרגע נחשפתם לאחת מן הגישות להבנת יסוד האוויר בחשיבה הקלינית.
ברור שבטקסט הזה לא נגעתי בכל ביטוייה של יסוד האוויר.
זה היה יותר מפגש ראשוני — הזמנה להתבונן בסימפטומים
דרך פריזמה של דינמיקה משותפת,
ולא כאוסף של תלונות מנותקות זו מזו.
יסוד האוויר יכול להפוך לאותו מכנה משותף,
שמחבר סימפטומים שלכאורה אינם קשורים,
לתמונה קלינית אחת.
נשימה, פחדים, עור, אוזניים, דיבור, תחושת חנק, פאניקה —
כל אלה יכולים להיות ביטויים של אותה דינמיקה.
ואז הבחירה ברובריקות חדלה להיות מקרית,
והמקרה עצמו — חדל להיות כאוטי.
והרמדי נבחרת בדיוק רב יותר — וכתוצאה מכך,
תהליך ההחלמה של המטופל
מתקדם מהר יותר ועמוק יותר.